א(דברים כב ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, אֵין לִי אֶלָּא בּוֹנֶה. לָקַח, יָרַשׁ, וְנִתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיִת, מִכָּל מָקוֹם.
בלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, אֵין לִי אֶלָּא בַּיִת. מִנַּיִן לְבוֹנֶה בֵּית הַתֶּבֶן, בֵּית הַבָּקָר, בֵּית הָעֵצִים, בֵּית הָאוֹצָרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ.
גיָכוֹל אַף הַבּוֹנֶה בֵּית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיִת, מָה בַּיִת מְיֻחָד, שֶׁהוּא בֵּית דִּירָה – יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָם בֵּית דִּירָה.
דוְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, אֵין לִי אֶלָּא גַּג. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת, שִׁיחִים, וּמְעָרוֹת, חֲרִיצִים וּנְעִיצִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר גַּג? פְּרָט לְכֶבֶשׁ. בַּיִת – לְרַבּוֹת הֵיכָל. גַּג – פְּרָט לָאוּלָם.
החָדָשׁ, רַבִּי אוֹמֵר: מִשְּׁעַת חִדּוּשׁוֹ עֲשֵׂה לוֹ מַעֲקֶה. כַּמָּה הוּא מַעֲקֶה? מַעְגִּילוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, בֵּית דָּרְסוֹ עֲשָׂרָה.
ווְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ – מִצְוַת עֲשֵׂה. וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
זכִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ, רָאוּי זֶה שֶׁיִּפּוֹל! אֶלָּא מְגַלְגְּלִים זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב.
חמִמֶּנּוּ – וְלֹא לְתוֹכוֹ; שֶׁאִם הָיָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְנָפַל מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: מִמֶּנּוּ וְלֹא לְתוֹכוֹ.
טדָּבָר אַחֵר: כִּי תִבְנֶה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ כֵּיצַד הוּא נִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט יב): ״כִּי לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה״.
יבַּיִת מִכָּן אָמְרוּ: בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע – פָּטוּר מִן הַמַּעֲקֶה וּמִן הַמְּזוּזָה וּמִן הָעֵרוּב, וְאֵין עוֹשִׂים אוֹתוֹ עִבּוּר לָעִיר, וְלֹא טִבּוּל לַמַּעַשְׂרוֹת, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לְפִתְחוֹ; הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת מֻתָּר לֵישֵׁב בּוֹ; וְאֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, וְאֵין צָמִית בַּיּוֹבֵל, וְאֵין חוֹזְרִים עָלָיו מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.