פרק ל

אהבה לי בנים. שתתפלל לשם כאשר עשה אביך:

בהתחת אלהים אנכי. כאילו אני במקום השם ויתכן שהתפלל ולא הגיע עת שמוע תפלתו:

גואבנה. מפורש בדברי שרה:

ודנני. דגושה הנו"ן לחסרון הנו"ן הנוסף:

חנפתולי. שם מבנין נפעל, וטעמו כאדם שיאבק עם אחר ויפתל לנצח אותו כדי להפילו, וכן "תתפל" (ש"ב כב כז), וטעם זכר אלהים כי לכבוד השם נתתי שפחתי, או השם עזרני בהאבקי:

יאבגד. שתי מלות והאל"ף חסר, וכן בכל, וכן במה (יחז' כ כט), כאשר מפורש ביחזקאל,
וטעם גד גדוד כי יש לה גדוד בנים, וי"א שפי' גד מזל טוב כאשר הוא בלשון ישמעאל, וכמוהו "העורכים לגד שולחן" (ישעי' מה יא) והוא ככב גדק, והנכון להיותו כמו גדודי השמים:

יגבאשרי. בעבור אשרי:

ידדודאים. אמר המתרגם יברוחין וכן יקראו בלשון ישמעאל ויש להם ריח טוב, וכן כתוב "הדודאים נתנו ריח" (ש"ה ז יד), והם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידים, ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדתם קרה:

טותחת דודאי בנך. חלף ושכר:

כזבדני אלהים. כטעם נתן לי חלק ואין לו אח במקרא:
יזבלני. יזבול עמי יהיה זבולו עמי תמיד, כמו "בנה בניתי בית זבול לך" (מ"א ח יג), "וכמוהו בני יצאוני" (ירמי' יו"ד כ) יצאו ממני, "ויבואני" (תהלים קיט מא) כלם הם פעלים עומדים:

כאואחר ילדה בת. י"א כי עם זבולון היתה בבטן אחת:

כגאסף אלהים את חרפתי. כטעם כרת, וכן "ונאסף שמחה וגיל" (ישעי' טז י) ואחרים אמרו כי השם ראה החרפות שהי' הנשים מחרפות אותי בעבור היותי עקרה וכאילו נאספו ונתחברו אצל השם, והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בז' שנים וכאשר ספרום הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר, ויתכן שנתנה לאה שפחתה ליעקב קודם שנולד נפתלי, גם הרתה רחל קודם שנולד זבלון, וגם דינה לא ידענו מתי נולדה:

כואשר עבדתי אותך כהן. שב אל נשי לא אל ילדי, כמו "וישם דמי מלחמה בשלום" (מ"א ב ה):

כזנחשתי. כמו נסיתי כי הולך היה לקראת נחשים ויש לו תרפים:

כחנקבה לשון צווי במשקל "זכרה לי אלהי לטובה" (נחמי' יג יד) ופי' פרש, וכן "אשר פי ד' יקבנו" (ישעי' בב ב), ודגשות הקו"ף להתבלע הנו"ן בו כמו "אשר ידבנו לבו" (שמות כה ב):

ללרגלי. בעבור רגלי, כי דרך בני אדם לומר רגל טובה יש לפלוני, והטעם כי התברכת משעה שבאתי לביתך, ה"א מאומה נוסף, ונמצא חסר:

לבעקדים. ברגל והטעם שומה שעקדה הרגל:
ונקדים. שיש בו נקדות נקדות:
וברודים. מגזרת ברד שיש לו שומות לבנות,
ומלת טלוא שם כלל והוא מגזרת "בלות ומטולאית" (יהושע ט ה), והטעם כמו שומית וטעם כל שה נקוד וטליא תיש, וכן כתוב "שה כשבים ושה עזים" (דברים יד ד) ואחר ששם טלוא כלל, הנה פי' כל תיש נקוד ועקוד וברוד:
וכל שה חום. הוא השחרות, ויתכן שנקרא השחרות כן מפני החום כי השחרות יותר חום מן הלבן:
וטלוא ונקוד בעזים. עקוד וברוד ונקוד:

לגאשר איננו נקוד וטלוא. נקוד וברוד ועקוד:
בעזים. זכרים ונקבות:

להויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים. שפירש הנקודים והברודים:
הנקודות והטלואות. פי' העקודות והברודות וזה טעם כל אשר לבן בו,
וכל שה חום, כבש שחור, והוא שם תואר, כמו פעול, ומשקלו "סוג לב" (משלי יד יד), ומלת הסר משם על דעת מדקדק גדול שם הפועל להסיר משם ואלה שכרי, ופי' ויתן ביד בניו של יעקב, רק וישם דרך שלשת ימים על לבן הוא, וזה הפי' איננו נכון, כי אין ליעקב בן גדול מראובן, ועוד אין לו ז' שנים, וכן פי' הפרשה, הסר משם כמשמעו לשון צווי, וטעם והיה שכרי כאלה אחר שתסירם:
וענתה בי צדקתי. לפניך היא תעיד כאשר תבא ותראה שכרי, והוא העדר שאפריד לנפשי, אם לא מצאת התישים והעזים עקודים נקודים וברודים, והכבשים שחורים גנוב הוא אתי, והנה אתה הסירות מן הצאן כל עקוד ונקוד וברוד בעזים וכל חום בכשבים:
ויאמר לבן הן. כמו הנה כי הה"א נוסף כמו האלה האל:
ויסר ביום ההוא. לבן הסיר:

לווישם. גם הוא לבן:

לזמקל. בפתח הקו"ף בעבור שהוא סמוך:
לבנה לוז וערמון. עצים הם, רק לח שם התואר, והגאון אמר כי לוז שקדים בעבור שנקרא כן בלשון ישמעאל, כי הב' לשונות והארמית ממשפחה אחת היו:
מחשף הלבן. שחשף הקלף, כמו "חשף ד'" (ישעי' נב י):

לחפצל. הטעם כרת כריתות קטנות:
ברהטים. מקום חבור המים שישתו הצאן שם:
ויחמנה. נתחברו פה לשון זכרים ונקבות כמו "וישרנה הפרות" (ש"א ו יב):

לטויחמו. נתעברו, ובאה זאת המלה משונה בנקוד בעבור אות הגרון, והיה ראוי להיות כמו "וישבו לאכל לחם" (בראשית לז כה), ואל תתמה בעבור שאמר על הצאן לשון וכרים כי משפט הלשון להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד, רק בלשון רבים לא יחושו:
אל המקלות. מן המקלות ורבים יתמהו, ויאמרו כי זה פלא, ואמת שהוא מפלאות התולדות וכן המשפט אפילו האשה שנבראה בצלם המלאכים:
וטלואים. הם הברודים כי שם כלל הוא:

מוהכשבים הפריד יעקב. ועוד עשה דבר אחר שהפריד הכבשים ובחר מהם כל עקוד וכל חום, ושם פני הצאן אליהם עד שתלדנה כן והנה הי' לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן, וי"א כי וישת לו עדרים מאוחר כי הכשבים הפרידם מעדרים שלו:

מאהצאן המקושרות. בימי ניסן וכל אשר תלדנה הי' חזקים ובריאים:

מבובהעטיף הצאן. הם בימי תשרי, ולזה עשה יעקב שלא ירגיש לבן בדבר המקלות:
העטופים. שאין כח בהם כמו "נפשם בהם תתעטף" (תהלים קז ה):