פרק כד

אוד' ברך את אברהם בכל. באורך ימים ועושר וכבוד ובנים, וזו כל חמדת האדם ודרש שבתו היתה שמה בכל צריך להוסיף בי"ת משרת:

בשים נא ידך תחת ירכי. יש אומר רמז למילה ואילו היה כן היה נשבע בברית המילה ולא בשם, והקרוב אלי שהיה משפט בימים ההם לשום אדם ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו והטעם אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי, והאדון יושב והירך על היד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עדיין בארץ הודו:

גוטעם אלהי השמים ואלהי הארץ. במקום הזה, כי בת פלוני לפלוני בארץ מן השמים, והוא סוד:
הכנעני. כלל לעשתי עשר גוים:

דכי אל ארצי. זאת חרן שדר שם:
מולדתי. אור כשדים:

האולי. ימצא על טעמים רבים, וכן "אולי יעשה זרים" (הושע ח ז)
נפתח ה"א הֶהָשֵב בפתח קטן בעבור שיש ה"א הבנין קמוץ, ואילו נפתח בפתח גדול היה כבד על הלשון:

וכל השמר מלעיל מלשון שמירה. ואשר מלרע לשון שמרים, כמו "השמר והשקט" (ישעי' ז ד) כטעם "ושקט הוא על שמריו" (ירמי' מח יא):

זהוא ישלח מלאכו. תפלה, ואלו היתה נבואה, למה אמר ואם לא תאבה האשה:

חלא תשב שמה. שיעמוד בארץ ישראל וטעם לא תשב, בעבור אברהם שהוא העיקר:

יאויברך הגמלים. הבריכם על ברכיהם:

יבהקרה נא לפני. כטעם הכן הפצי לפני, וכן "כי הקרה ד' אלהיך" (בראשית כז כ):

ידאותה הוכחת. נסמך העבד על תפלת הנביא שהשם ענהו, והוכיח בחלום על יד המלאך שהוא שליח השם לעזרו, והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן, ולא ידעתי למה, כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו, ומצאה שהיא ממשפחה אחרת היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום, כי ויאמר בת מי את, פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום, וכן אמר ואשאל אותה, ואשים הנזם וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו, וההוכחה שתעשה דרך מוסר, כמו בת נדיב והשם שמע תפלתו ודרך יהונתן אחרת:

טזואיש לא ידעה. רחוק שידבר הכתוב על חוץ הדרך, רק פי' שיתכן שתהיה הנערה בתולה וישכב עמה איש גם תהר ואין ראוי לגלות דבר ערוה:

כאוהאיש מִשְתָּאֵה. כמו משתומם מגזרת "שאו ערים" (ישעי' ו יא), תשאה שממה (שם שם),
וטעם לה כמו בשבילה וכן אשתומם כשעה חדא (דניאל ד טז) והתי"ו מבנין התפעל כמו נתראה פנים (מ"ב יד ח), ולא יתכן היותו מן שתה:

כבנזם. יש נזם שהוא באף גם באזן, ושעל האף ירד מעל פתיל קשור במצח:
בקע. חצי שקל מגזרת נבקע:
וצמידים. מגזרת צמיד פתיל (במדבר יט טו), כי על היד האחת הצמיד האחד, הוא שנים, וצורתו ידועה:

כגללין. מן הבנין הכבד הנוסף כי ללון מן הקל:

לבומספוא. שם מאכל בהמות והוא שם כלל, ותחתיו שעורה:

לגויישם. מהבנין שלא נזכר שם פועלו כמו "ויושב את משה" (שמות יו"ד ח),

לדוי"א כי טעם עבד אברהם אנכי נדבק עם דבר המאכל, והטעם כי יש מאכלים אסורים לנו והנכון שדבריו כמשמעם:

מאאז תנקה מאלתי. ולא אמר משבועתי והטעם כי אפחד מאדני ומאלתו:

מטחסד. דבר שאינו חיוב:
ואמת. לקיים דבר החסד, והמלה מגזרת אמונה והתי"ו לשון נקבה:

נאדבר ד'. גזר, וכן "בדבר ד' שמים נעשו" (תהלים לג ו), או הוכיח בחלום:

נגומגדנות. מגזרת מגדים (שה"ש ד יג), או פי' מלבושים נכבדים ויהי' הנו"ן שרש כמו מטפחות:

נהויאמר אחיה ואמה. הם שקיבלו המתנות והאב מחריש, ויתכן שלבן היה גדול מאביו בחכמה וכבוד כי כן מצאנו ויען לבן ובתואל (בראשית כד נ):

נטמנקתה. בימים הקדמונים:

סאותרכבנה. על הגמלים שהביא העבד:
וַיֵלַך. פתוח ואם הוא סוף פסוק, ולא נקמץ כי בתחלה היה בפתח קטן, ולא יוכל לעלות שתי מדרגות, וכן כל ויֹאמַר
וטעם ויקח העבד את רבקה וילך, הוא היה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד בא יצחק:

סבבא מבוא. שם מקום יקרא בב' שמות וי"א בא מבוא מבפנים וכן יפרשו "סוגר כל בית מבוא" (ישעי' כד י) והישר בעיני שהוא שם הפועל, וכן טעמו, בא מבוא באר לחי:
והוא יושב. כי בימים ההם שם היה דר והוא בפאת נגב מארץ ישראל:

סגלשוח. ללכת בין השיחים:
לפנות ערב. קרוב מביאת השמש, וההפך לפנות בקר, ובפ' כי תצא אבארנו באר היטיב:

סדוטעם ותפול מעל הגמל. ברצונה כמו "ויפול על פניו" (במדבר טז ד), והפסוק הבא מאוחר הוא מוקדם, כי ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד:

סהותתכס. מבנין התפעל התי"ו הראשון לנקבה שאיננה נמצאה, והשני להתפעל:

סזהאהלה שרה אמו. דרך קצרה, האהלה אהל שרה אמו, וכן "הנבואה עודד הנביא" (דה"ב טו ח) "כסאך אלהים" (תהלים מה ז):