אמר רבי פנחס מסתכל הוינא, שמירה בלב איהו ודאי, ולב דוגמא דלב עלאה, ועל דא שמור בלב ולאו באתר אחרא. זכירה בזכר במוחא, דרכיב ושליט על הלב, ולית זכירה אלא במוחא. ועל דא זכור לזכר ושמור לנקבה. מוחא דאיהו דכורא - רכיב ושליט על הלב. לב שליט ורכיב על הכבד. כבד - סמאל ונחש, ואינון דכר ונוקבא, יותרת הכבד וכבד.
רעיא מהימנא
השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות עלמא. ב' - שמים וארץ. ג' - עמודא סביל לון. ד' - ארבע חיון. ה' - כרסייא. ו' - שית דרגין לכרסייא.
ועוד א ב ג ד ה ו ז ח ט - אדם. י' - ייחוד דיליה מלכות עשיראה. דאדם תשע איהו לקבל תשע אתוון.
זכאין אינון ישראל דידעין רזא דמאריהון!
דבר אחר: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. ר' יהודה אמר בקרבנא אית עשן ואית ריח ואית ריח ניחח. עשן איהו מסטרא דדינא. הדא הוא דכתיב כי אז יעשן אף ה', עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל. ריח ניחחי - רחמי. וריח אפך כתפוחים.
אמר רעיא מהימנא, והא תרוויהו עשן וריח אינון באף וקראין סהדין! חד: עלה עשן באפו. ותניינא וריח אפך כפתוחים. ואמאי אתקרי חד עשן דינא ותניינא רחמי? אלא בחוטמא אית תרין חלונין ואתמר בשמאלא עלה עשן באפו. מאי עלה? אלא מלבא דאיהו בשמאלא לקבל גבור מימינא נחית רוחא לגביה לקררא ליה ולשככא רוגזיה מסטרא דחסד דתמן מוחא. חכמה לימינא - הרוצה להחכים ידרים. בינה בלבא כלפי שמאלא - הרוצה להעשיר יצפין. ובגין דא עלה עשן באפו מן בינה לגבי חכמה דאיהי לימינא ומקבל ליה בחדוה בנגונא דליואי. והאי עשן לא סליק אלא על ידי אש דאדליק בעצים דאינון אברים מליין פקודין עצי עולה. מארי תורה אורייתא דאיהי אדליקת בהון אש בתוקפא דגבורה ועלה עשן בהון בבינה - עשן המערכה. ומדסליקת לאף אתקרי קטרת. הדא הוא דכתיב ישימו קטורה באפך. ולית דבטיל מותנא בעלמא כקטרת דאיהו קשורא דדינא ברחמי עם ריח ניחח באף תרגום ד'קשר' - קטירו.
אמר ר' יהודה, זכאה חולקנא דרווחנא מלין סתימין באתגלייא!
עוד אמר בוצינא קדישא דבתר דצלותא איהי כקרבנא. מאן דיימא פטום הקטרת בתר תהלה לדוד בטיל מותנא מביתא.
אמר רעיא מהימנא, כען בעי למנדע איך אתקינו צלותין לקבל קרבנין? אלא תלת צלותין לקבל את הכבש האחד תעשה בבקר - דא צלותא דשחרית דאתמר בה וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את יהו"ה, ואוקמוה רבנן דלית עמידא אלא צלותא. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים - לקבל צלותא דמנחה דתקין לה יצחק. הדא הוא דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ולית 'שיחה' אלא צלותא. צלותא דערבית לקבל אמורין ופדרין דמתאכלין כל הלילה - הדא הוא דכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ולית 'פגיעה' אלא צלותא.
אדהכי דאנן באתר דא - אמאי כתיב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא? וכי לא הוו ליה כרים וכסתות למשכב?! אלא הואיל ואתא חתן לגב כלה - אף על גב דלא הוה ארחוי למשכב אלא בכרים וכסתות ואיהי יהיבת ליה אבנים למשכב - יקבל כלא ברעותא דלבא. והא אתמר. ואוף הכי אתמר בחבורא קדמאה מאי דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם. אמר ר' שמעון: תיב ואימא קרא (ככתוב דף רכ"ה ע"ב אלא פגיעה ברעיא מהימנא שם).
אמר רעיא מהימנא לית קרבנין אלא לרחקא סטרין מסאבין ולקרבא דרגין קדישין. ואתמר בחבורא קדמאה דלהון (ערקין דכבדא אלין אישים וכל אינון חיילין ואתמר) ערקין דכבדא אית מנהון רברבין, אית מנהון רברבין וזעירין. ומתפשטין מנהון לכמה סטרין. ואלין נטלין אברין ואמורין ופדרין דמתאכלין כל הלילה דהא קרבן כלא ליהו"ה.
אמר בוצינא קדישא: רעיא מהימנא! והלא אמרת לעיל דקרבנין דקב"ה לאו אינון אלאל לקרבא י' בה', ו' בה'? אלא אע"ג