שאלתא אחרא דודאי אנן קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין - ודאי הכי הוא. דישראל עבד לון קב"ה לבא דכל עלמא. והכי אינון ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין; כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא - הכי עמין כלהו לא יכלין למיקם בעלמא בלא ישראל. ואוף הכי ירושלם בגו שאר ארעאן כלבא בגו שייפין. ועל דא איהי באמצעיתא דכולי עלמא, כלבא גו שייפין. וישראל מתנהגן גו שאר עמין כגוונא דלבא גו שייפין. לבא איהו רכיך וחלש ואיהו קיומא דכל שייפין. לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא, דביה קיומא, דביה סוכלתנו. שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל דהא לית בהו קיומא ולא ידעין מדי. כל שאר שייפין לא קריבין למלכא דאיהו חכמתא וסוכלתנו דשריא במוחא אלא לבא. ושאר שייפין רחיקין מניה ולא ידעין מניה כלל. כך ישראל למלכא קדישא קרבין ושאר עמין רחיקין מניה.
שאלתא אחרא דישראל לא אכלי נבלות וטרפות וטנופא ולכלוכא דשקצים ורמשים כשאר עמן - הכי הוא. דהא לבא דאיהו רכיך וחלש, ומלכא וקיומא דכל שאר שייפין לא נטיל למזוניה אלא ברירו וצחותא דכל דמא, ומזוניה נקי וברירא, ואיהו רכיך וחלש מכלא. ושאר פסולת אנח לכל שייפין. וכל שאר שייפין לא משגחין בהאי, אלא כל פסולת וביש דכלא נטלין ואינון בתקיפו כמה דאתחזי לון. ועל דא בכל שאר שייפין אית אבעבועין שאת או ספחת סגירו דצרעת. ללבא - לאו מכל הני כלום. אלא איהו נקי ברירא מכלא - לית ביה מומא כלל. כך קב"ה נטיל ליה לישראל דאיהו נקי וברירו דלית ביה מומא. על דא כתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז) . אתא רבי יוסי נשיק ידוי. אמר אילו לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא דיי:
ושם איש ישראל המוכה וגו'. אמר ר' יצחק האי קרא הכי הוה ליה למכתב: :ושם איש ישראל אשר הכה פנחס". ולא המוכה אשר הוכה. לא נאמר אלא בארח סתים. אלא הכי אמר ר' אלעזר (נ"א ר' שמעון) - כיון דסלקיה קב"ה לפנחס לכהנא רבא - לא בעא לאדכרא ליה לפנחס בקטלנותא דבר נש, דהא לא אתחזי לכהנא רבא. עד לא סלקיה לכהנא רבא - אדכר ליה ואמר וירא פנחס ויקח רמח וגו' וידקור את שניהם וגו'. כיון דסלקיה לכהנא רבא - לא אדכר שמיה בקטלנותא דלא אתחזי ליה. וחס עליה יקרא דקב"ה. דכהנא רבא לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא. ושם האשה המוכה - אוף הכי.
רבי שמעון הוה אזיל מקפוטקיא ללוד ור' יהודה אזיל עמיה. עד דהוו אזלי - פגע בהו ר' פנחס בן יאיר ותרין גוברין טוענין אבתריה. שכיך חמריה דר' פנחס. טעינו לה ולא אזיל. אמר ר' פנחס שביקו ליה! דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח או נסא אתעביד לן השתא. עד דאינון תמן נפק ר' שמעון מבתר חד טנרא. נטל חמרא ואזיל. אמר ר' פנחס ולא אמרית לכו דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח! נחת וגפיף ליה ר' פנחס ובכה. אמר ליה חמינא בחלמי דאתיא שכינתא לגבי, ויהבת לי נבזבזן רברבן וחדינא בה. השתא כמה דחמינא! אמר ר' שמעון מקל פרסי דחמרך ידענא דאנת הוא. השתא חדוה שלים! אמר ר' פנחס נתיב בדוך חד דמלי דאורייתא אצטריך צחוחא. אשכחו עינא דמייא ואילנא. יתבו.
אמר ר' פנחס מסתכל הוינא דהא לתחיית המתים בארחא דארעא אחרא יעביד לון קב"ה. ומה דהוה השתא קדמאה ליהוי כדין בתראה. מנלן? מאינון עצמות; הנהו גרמין דאחיא לון קב"ה על ידי יחזקאל, דכתיב ח ותקרבו עצמות עצם אל עצמו בקדמתא, ולבתר כתיב
רעיא מהימנא
(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)