תווהו ר' אלעזר ור' אבא וחברייא.
אמר רבי אבא: זכאה ארחא דא וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא!
אתקינו פתורא כמלקדמין. אמר חכימין קדישין! תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא ופתורא דמאני קרבא? או נהמא דקרבא? או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא? דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא!
אמר ר' אלעזר: ברא רחימא חביבא קדישא! הכי בעינן! בכל הני זיני קרבא אשתדלנא בהו, וידעינן לאגחא בחרבא ובקשתא וברומחא ובאבנין דקירטא. ואנת רביא - עד לא חמית היך מגיחין קרבא גוברין תקיפין דעלמא.
חדי ההוא ינוקא. אמר ודאי לא חמינא! אבל כתיב אל יתהלל חוגר כמפתח (מ"א כ יא) .
אתקינו פתורא בנהמא ובכל מה דאצטריך.
אמר ר' אלעזר: כמה חדו אית בלבאי ברביא דא! וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא! ועל דא אמרית דידענא דזגי פעמוני רוחא קדישא הוו אזלין ביה.
אמר ההוא ינוקא, מאן דבעי לנהמא - על פום חרבא ייכול!
חדי ר' אלעזר.
אהדר וקריב ינוקא לגביה. אמר ליה: בגין דשבחת גרמך - אית לך למיגח קרבא בקדמיתא! ואנא אמרית בקדמיתא דקרבא ליהוי בתר אכילה, אבל השתא - מאן דבעי סולתא - ייתי מאני קרבא בידוי!
אמר ר' אלעזר: לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך!
פתח ההוא ינוקא ואמר: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליהו"ה (במדבר טו יט) - קרא דא על עומר דתנופה אתמר! מאי תנופה? אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהי תנופה - מאי אכפת לן אי אניף אי מאיך?! אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא והיינו תרומה. ואע"ג דדרשינן תרי ממאה והכי הוא - אבל תנופה דא הוא ארמותא. ורזא דחכמתא הכא.
אי חסידי קדישין מארי דרומחין! לא שמשתון לר' שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא, חטה מאי היא, שעורה מאי היא!
תנופה דקאמרינן היינו תנ"ו פ"ה. ורזא דיליה תנו כבוד ליהו"ה אלהיכם (ירמיהו יג טז) , דהא 'פה' היינו 'כבוד', דבעינן למיהב ליה לקב"ה. ועל דא אבעי לן לארמא לעילא לאחזאה דליה אנן יהבין להאי 'פה'. דלית שבחא למלכא עלאה אלא כד ישראל מתקני ליה להאי 'כבוד' ויהבי ליה למלכא כבוד. ודא הוא תנו פה - תנו כבוד. וארמא איהו ודאי!
קרא דשרינן ביה - והיה באכלכם מלחם הארץ - וכי לחם הארץ שעורה איהו? - לאו הכי! ואנן שעורה מקרבינן בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו שיעור ה', דהא אתר ידיע הוא בשיעורא דה'. חטה בה', נקודה באמצעיתא, דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא תמן.
חטה - ברתא דמתחטאה לקמי אבוה ועבד לה רעותא. ומאי חטה? כללא דכ"ב אתוון.
אמר ר' אלעזר: אע"ג דהוה לן למשמע - הכא אית לן למימר ולדרכא קשתא.
אמר ההוא ינוקא: הא מגנא לקבל גירא!
אמר רבי אלעזר: ודאי 'חטה' הכי קרינן לה! אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח"ט, ובה אית ח"ט וקרינן חטה?
אמר ההוא ינוקא: ודאי הכי הוא! דהא ח"ט שריא סמיך לה. בהו בשבטין - לא הוו אתוון אלין, דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא. אבל לגבה שריא. ואי בעית לאפקא חרבא ותימא "אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא?" -- אלא אי תנדע חובא דאדם הראשון דאמרו חט"ה הוה - תנדע הא! ואילנא דא כד נצח כלא - סטרא דטוב נקיט לכל סטרא אחרא וכפייא ליה. חברייא קדמאי פרישו מלה דא ושרו לה מרחיק; חטה - סתם. אתו בתראי ואמרו חטה ממש. אתא ישעיה ופריש לה דכתיב וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיהו נד יד) , ועל כן נקודה באמצעיתא דלא יהא חטאה. דאלו נקודה לא הוי - חטאה להוי. וחלופא בין ט' לת', תבירו לסטרא אחרא ברירו דילה.