אקדימו ואזלו. כד מטו לגבי ר' שמעון סחו ליה עובדא. תוה ר' שמעון. אמר: "בר טנרא תקיפא איהו ויאות הוא לכך, ויתיר ממה דלא חשיב בר נש. בריה דרב המנונא סבא הוא!".
אזדעזע ר' אלעזר. אמר: "עלי למיהך למחזי לההוא בוצינא דדליק".
אמר ר' שמעון: "דא לא סליק בשמא בעלמא, דהא מלה עלאה אית ביה. ורזא איהו. דהא נהירו משיחו דאבוי מנהרא עליה, ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא".
יומא חדא הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין, והוו תמן ר' אלעזר ור' אבא ור' חייא ור' יוסי ושאר חברייא.
אמרו הא כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' (דברים ב ט) בגין רות ונעמה דהוו זמינין לנפקא מנייהו. צפורה אתת משה דהות ממדין, ויתרו ובנוי דנפקו ממדין דהוו כלהו זכאי קשוט - על אחת כמה וכמה?! ותו - משה דרביאו ליה במדין! ואמר ליה קב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב) !? אי הכי משוא פנים אית במלה - דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב?!
אמר ר' שמעון: לא דמי מאן דזמין למלקט תאני, למאן דכבר לקיט לון!
אמר ליה רבי אלעזר: אע"ג דכבר לקיט לון - שבחא איהו!?
אמר ליה: מאן דלא לקט תאני - נטיר תאנה תדיר דלא יהא בה פגם בגין תאני דזמינת לאייתאה. כיון דלקיט תאני - שביק לה לתאנה ותו לא נטיר לה! כך מואב דזמינא לאייתאה אינון תאני - נטר ליה קב"ה דכתיב אל תצר את מואב (דברים ב ט) . מדין - דקא יהיבת תאני ואלקיטו לון - כתיב צרור את המדינים (במדבר כה יז) , דהא מכאן ולהלאה תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין, ובגין כך אתחזיית ליקידת אשא.
פתח ואמר: ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' (במדבר כב ד) . מואב אינון שארי! ובגין אינון תאני דזמין מואב לאפקא לעלמא - אשתזיבו מעונשא!
רבי אלעזר בעא למיחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי. והוו אזלי ר' אבא ור' יוסי בהדיה. אזלו בארחא והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.
אמר ר' אבא, מאי דכתיב ויאמר יהו"ה אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו' (דברים ב ט) , וכתיב וקרבת מול בני עמון [אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם] וגו' (דברים ב יט) . מלה דא כמלה דא!? מה הפרש בין דא לדא, דהא אתחזי דשקולי הוו? ותנינן כד הוו מקרבי לגבי בני מואב הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא כדבעו אתגריין בהו. ולגבי בני עמון הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו ולא אתחזי מאני קרבא כלל. וקראי מוכחן - בשקולא דא כדא!
אמר ר' אלעזר, ודאי הכי הוא! ותנינן דדא דהות חציפא ואמרת 'מואב' דכתיב ותקרא את שמו מואב (בראשית יט לז) - אתחזון ישראל חציפו לגבייהו כמה דאיהי הות חציפא דאמרת מואב - מאב הוה ברא דא. אבל זערתא דאמרת בן עמי לח וכסיאת ארחהא - ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו; מעטפי עטופא בטלית ואתחזון קמייהו כאחין ממש. והא אוקמוה.
עד דהוו אזלי אדכר ר' אלעזר מהאי ינוקא. סטו מארחא ג' פרסי ומטו להתם. אתארחו בההוא ביתא. עאלו ואשכחו לההוא ינוקא דהוה יתיב ומתקנין פתורא קמיה. כיון דחמא לון - קריב גבייהו.
אמר לון: עולו חסידי קדישין! עולו שתילין דעלמא! אינון דעילא ותתא משבחין לון! אינון דאפילו נוני ימא רבא נפקין ביבשתא לגבייהו!
אתא ר' אלעזר ונשקיה ברישיה. הדר כמלקדמין ונשקיה בפומיה.
אמר ר' אלעזר, נשיקה קדמאה - על נונין דשבקין מיא ואזלין ביבשתא. ונשיקה תניינא - על ביעין דנונא דעבדו איבא טבא בעלמא.
אמר ההוא ינוקא, בריחא דלבושייכו חמינא דעמון ומואב מתגרן בכו! היך אשתזבתון מנייהו? מאני קרבא לא הוו בידייכו ואי לאו לרחצנו תהכון בלא דחילו.