געֲטָרוֹת וְדִיבֹן. כָּל אַחַת מֵהֶן לְבַדָּהּ הִיא אֶרֶץ מִקְנֶה.
והַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה. הַאֻמְנָם תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲחֵיכֶם יִרְצוּ לָבוֹא לְהִלָּחֵם כְּדֵי לִכְבּוֹשׁ?
וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. בְּמָה שֶׁכְּבָר נִכְבַּשׁ, אֵין סָפֵק שֶׁאֵינְכֶם חוֹשְׁבִין שֶׁיַּעֲלֶה זֶה בְּיֶדְכֶם, וְאֵין זֶה אֶלָּא לְהָנִיא אֶת לֵב אֲחֵיכֶם.
זוְלָמָּה תְנִיאוּן. הֲלֹא יְדַעְתֶּם כַּמָּה לָקוּ הַמְנִיאִים בַּדּוֹר שֶׁקָּדַם.
יזעַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנוּם. בְּעוֹד שֶׁלֹּא הֲבִיאֹנוּם, כְּמוֹ ״עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת״ (משלי ח:כו), ״עַד אִם כִּלּוּ״ (בראשית כד:יט).
כגהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה׳. בָּזֶה תּוֹדִיעוּ אָז שֶׁחֲטָאתֶם עַתָּה, שֶׁתּוֹדִיעוּ שֶׁהָיְתָה כַּוָּנַתְכֶם לְהָרַע.
כהעֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ. בָּזֶה הַחֵלֶק אֲשֶׁר אָמַרְתָּ שֶׁנַּעֲבוֹר חֲלוּצִים.
כחוַיְצַו מֹשֶׁה. צִוָּה שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לְאֵלֶּה אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג אֶלָּא אַחַר שֶׁיָּשׁוּבוּ מִכִּבּוּשׁ הָאָרֶץ, כְּאָמְרוֹ ״וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם״ (במדבר לב:כב), וְלֹא קֹדֶם לָכֵן. וְהֵם לֹא קִבְּלוּ זֶה, וְאָמְרוּ ״נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים״ (במדבר לב:לב) ״וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ״, שֶׁתִּהְיֶה בִּרְשׁוּתֵנוּ בְּעֵת שֶׁנַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן.
לגוַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה. כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס בְּמַחֲלֹקֶת הִסְכִּים מֹשֶׁה לְדִבְרֵיהֶם.