בזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳. כְּשֶׁאָמַר בְּהַר סִינַי ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשֶּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ״ (ויקרא יט:יב), הָיְתָה הַכַּוָּנָה ״אִישׁ הַנֹּדֵר אוֹ נִשְׁבָּע לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, כִּי בְּחַלְּלוֹ דְּבָרוֹ הוּא מְחַלֵּל אֶת ה׳. אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ, לֹא תִהְיֶה מְחַלֶּלֶת אִם יָפֵר הַמֵּפֵר.
ווַה׳ יִסְלַח לָהּ. עַל שֶׁנָּדְרָה מַה שֶּׁאֵין בְּיָדָהּ לְקַיֵּם.
כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אוֹתָהּ. וְהִיא לֹא יָדְעָה אֶת דַּעַת אָבִיהָ כְּשֶׁנָּדְרָה, וְהָיָה נִדְרָהּ עַל דַּעַת לְקַיֵּם.
טווְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ. שֶׁהַשְּׁתִיקָה בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת הִיא כְּמוֹ הוֹדָאָה, שֶׁהַשּׁוֹתֵק הוּא כִּמְסַכִּים בְּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה.
טזוְאִם הָפֵר יָפֵר אוֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ. אַחֲרֵי יוֹם שָׁמְעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל אָז לְהִתְחָרֵט וּלְהָפֵר.
וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ. כְּמִשְׁפַּט כָּל מַכְרִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹר עֲבֵרָה, אוֹ מוֹרֶה שֶׁקֶר וּמַתְעֶה.