פרק ח

אכל המצוה. הטעם אם רציתם לשמור המצות למען תחיו זכרו את הדרך:

בלמען ענותך לנסותך לדעת. פירשתיו:

גויענך. בדרך:
וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות:
ידעון. בנו״‎ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון:
הודיעך. שם הפעל:
הלחם. שאדם תדיר בו:
מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:

דשמלתך. יש אומרי' דרך אות ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה:
לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו ויתכן שנתן להם השם כח או הוליכם אט:

הוידעת עם לבבך. שידע באמונת לבו שהוא העיקר ובעבור שתשמע אל האלוה המיסר אותך ואם הרעיבך ליסרך ויענך בדרך בצמא שכרך שיביאך אל הארץ הטובה:

חארץ חטה. הזכיר המולידים הדם:
ודבש. פירשתיו:

טבמסכנות. בדלות ועניות וכן ילד מסכן וחכם:

יגירבין. היו״‎ד תחת ה״‎א ואין זה דעת רבי משה הכהן הספרדי:

ידורם לבבך. ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח הענוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך:

טובמדבר. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא במדבר הגדול. שהוא ארוך ורחב והנורא. שהוא מדבר שרף:
החלמיש. הצור התקיף:

יזהחיל הזה. הממון וכן ועזבו לאחרים חילם. והטעם יגיעם וכחם:

יחוזכרת. הטעם אם עלה על לבבך לאמר כחי ועוצם ידי זכור הנותן לך כח:

כעקב. שכר באחרית. לטוב או לרע: