פרק ט

אויהי ביום השמיני. היה נראה לנו כי ביום השמיני שמיני לניסן כי המשכן הוקם באחד לחדש רק המעתיקים אמרו שהיה ראש חדש ניסן ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל בו וללמד:
קרא משה לאהרן ולבניו. ויצאו מפתח אהל מועד או העדה נכנסה אל החצר:

בעגל בן בקר. בשבעת ימי המלואים היה פר חטאת גם איל לעולה ולא הזכיר עם עגל בן בקר אם הוא בן שנה והקרוב אלי שפר כמו עגל בלא זכר שנה:
תמימים. על העגל ועל האיל ופרי המלואים לחטא את המזבח וזה העגל לכפר על אהרן וכבר פירשתי זאת המלה:

גשעיר עזים לחטאת. על הקהל ועגל שאין לו שנה תמימה וכן כבש לעולה:

דושור ואיל. גדולים:
ומנחה. היא סלת לכל אחד ואחד:

ווטעם ויאמר משה. כאשר הראיתיך. ואשאל אותה וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד ה׳‎ והטעם על האש שיצא:

זוכפר בעדך ובעד העם. שהיא מצוה שתכפר על נפשך ועל כל הקהל ובפר החטאת תכפר בעדך ואחר כך תעשה קרבן העם וכפר בעדם כי לא יוכל אדם לכפר על אחד עד היותו טהור מכל חטא:

חאשר לו. משלו היה וכן פר יום הכפורים:

טואת הדם. הנשאר יצק:

יואת החלב המכסה. ואשר על הקרב ועל הכליות:

יבוימציאו. מגזרת מצא שמצאו בשעת הצורך:

טוויקרב את קרבן העם. על המזבח:
ויחטאהו כראשון. הוא עגל החטאת:
וטעם ויחטאו. כפר בו החטאת:

כוישימו את החלבים. עם הכליות ויותרת הכבד כאשר הראיתיך:

כאואת החזות. חזה השור גם חזה האיל:
ואת שוק הימין. מזה ומזה ושוק סמוך אל הפאה או הצד:

כבוישא אהרן את ידיו אל העם. אל נכחם וקדמוננו העתיקו מכאן צורת נשיאות כפים:
וירד. כאשר הראיתיך רבים וכבר ירד מעשות חטאת העם ועולתם והשלמים:
וטעם וירד. בעבור המזבח שהיה שלש אמות קומתו ואחר כן באו משה ואהרן אל אהל מועד ויתכן שבאו להתפלל על האש שתצא ובצאתם ברכו שניהם את העם:

כדאת העולה. עולת אהרן ועולת העם ועולת תמיד כי כן כ׳‎ מלבד עולת הבוקר:
ואת החלבים. מהעגל ואיל אהרן והשעיר והשור והאיל:
וירנו. הרמת קול וכן ותעבו׳‎ הרנה במחנה: