פרק טו

אוידבר יי אל משה ואל אהרן. כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה כאשר אחז"ל בין דם לדם ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר כי הצרעת נגע גלוי:

בזב. כמו זבת חלב כדמות טפות נוטפות:
מבשרו. כנוי לערות הזכר:
זובו. שם:

גוזאת תהיה טומאתו. הטעם כי הזוב הוא על ב׳‎ דרכים:
רר בשרו. מגזרת ויורד רירו על זקנו:
או החתים. כמו נסגר מגזרת כי חתום הוא והטעם שהתחבר הזוב ונקרש ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה:

דוגזרה אחת למשכב ולמושב וכן הנוגע באחד מהם משפט אחד לו:

זוהנוגע בבשר הזב. באיזה אבר שיהיה:

חירק. ידוע מפעלי הכפל והעד דגשות קו״ף רוקי הנה גם רוקו יזיק כי הזוב מהחליים הנדבקים ואין מנהג האדם שירוק בפני חברו רק איננו בכוונה כי הזב זרק רוקו ונפל על הטהור:

טוכל המרכב. שהוא מקבל טומאה כדברי המעתיקים:

יבכל אשר יהיה תחתיו. תחת המרכב יטמא טומאה קלה וטומאה הנושא אותם יותר חמורה:

יאוידיו לא שטף במים. היה נראה לנו כי כל מאכל והדומה לו שיגע בו הזב והנגיעה היא בידים וידיו שטופות איננו טמא בעבור שלא נגע במקום הזוב רק כאשר ראינו כל אבותינו פירשו וידיו כגופו קבלנו דבריהם ועל דרך הפשט כי כל טהור שיגע בו הזב וידיו שטופות הוא יטמא ולא בגדיו ואם לא היו שטופות יטמאו בגדיו וזה כמו הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו:

יגלטהרתו. מיום טהרתו:

ידוהקרבן עולה וחטאת בעבור כי הזוב מוסר על עון:

טזכי תצא ממנו. שלא ברצונו:
שכבת זרע. כמו שכבת הטל מגזרת מי ישכיב:

יזהיה נראה לנו שצריך רחיצ׳‎ הבגד או העור אם היה בו זרע לח או יבש והאמת כדברי הקבלה:

יטוהשלים דבר הזכר ועתה יחל בנקבה:
בבשרה. ערות האשה וטעו המפרשים בבעל קרי את כל בשרו האבר לבד והעד כל:

כגופירוש ואם על המשכב הוא שב אל הכלי אשר תשב עליו והנה הכלי על המשכב או כלי על כלי על כן הטומאה קלה ולא הזכיר לאשה מרכב כי (בהמ׳‎) (ס״א בהווה) דבר הכתוב והמשפט אחד:

כדואם שכב איש אותה. בלא זדון רק שוכב עמה בשוגג והנה באה נדתה והיתה עמו וזה טעם עליו כי כרת יש על השוכב עם נדה בזדון וכן הוא משפט הזבה ואם לא נזכר:
וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. כי הוא טמא טומאת שבעה וגם יטמא אחרים ואם לא נכתב:

כהימים רבים בלא עת נדתה. לכל אשה עתים ידועות או יארע לה זוב על נדתה:

כטוהביאה אותם. מלרע והיא מלה זרה:

לאוהזרתם. יש מפרשים בו והזרתם בחסרון הה״א וזה לא יתכן כי הה״א איננו מאותיות המשך כי לא יהיה נח נעלם כי אם בסוף המלה רק פירושו כמו ונזרו מקדשי בני ישראל כעין והרחקתם וממנו נזיר שהרחיק נפשו מתאות העולם ומשקלו והפלתם את הארץ כי הנו״ן מובלע בדגש:
בטמאתם. בעבור טומאתם ופירושו בטמאם את משכני:

לבלטמאה בה. שמצוה היא שישב טמא ועוד אפרש זה:

לגוטעם לזכר. פירושו זאת תורת הזב:
וטעם עם טמאה. זבה או נדה: