פרק כא

אאמר אל הכהנים. אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים הזהיר בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי השם ויתכן להיות פירוש אמור אל הכהנים כל הפרשה הנזכרת כי התורה בידם:
ואמרת אליהם. טעמי המצות שהם חייבים לשמרם לבדם:
לנפש. הוא המת:
מלת יטמא. מבנין התפעל ודגשות הטי״ת להתבלע התי״ו:
וטעם בעמיו. בכל ישראל שהם עמיו:

בכי אם לשארו הקרוב אליו. היה נראה לנו כי פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שם כלל ואחר כן פרט לאמו ולאביו:
וטעם בעל בעמיו. שלא יטמא הבעל באשתו וכאשר ראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא לאשתו ושמו לשארו כדרך אסמכתא כאשר פירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי פירוש בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו בטל הפירוש הראשון. וטעם להזכיר אמו קודם האב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב:

גהקרובה אליו. להיותה אחותו מאב ואם והנה לא יטמא בעל בעמיו בכהנים או בישראלים חוץ מהנזכרים:

דלהחלו. דגשות הלמ״ד להתבלע אחר והוא שם הפעל מבנין נפעל:

הלא יקרחה קרחה בראשם. על המת:
ופאת זקנם. על המת כמנהג מקומות בארץ כשדים והנה התברר פירוש את פאת זקנך:
וטעם שרטת. אפילו אחת וכבר נזהרו ישראל על אלה. וטעם הזהירם כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם:

וולא יחללו שם אלהיהם. פירוש כי את אשי ה׳‎:

זאשה זונה. לא מצאנו על דרך הפשט בכל המקרא זונה כי אם כמשמעה גם כן ויתנו את הילד בזונה כאשר פירשתיו:
וחללה. שאינה מפורסמת כזונה ולפי הפשט היה נראה מדברי יחזקאל כי אלמנות כהן מותרות לכהנים לכן דברי הקבלה הוא הנכון:

חוקדשתו. במחשבה ובדבור:
לחם אלהיך. מאכל שהוא קרב לשם:
אני ה׳‎ מקדשכם. כלכם:

טכי תחל. לדעת רבים מגזרת תחלה ולפי דעתי מלשון חלול רק הוא מהבנין הכבד הנוסף כמו לא יחל דברו ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל רק היא זרה ויתכן שתהיה זרה החל גם תחל שלא יתערבו עם טעם תחלה בעבור היות התי״ו קמוץ בקמץ קטן וכן לבלתי החל:
ובת כהן. אם חללה עצמה בזנות בעבור שחללה כבוד אביה:
באש תשרף. בעולה. או ארוסה:

יאת הבגדים. והם בגדי קדש:
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. מזה הכתוב נלמוד מה שהעתיקו חז״ל במשפט האבלות:

יאועל כל נפשות מת לא יבא. גוף מת והגוף חסר כי מת שם התאר וכן ועשיר יענה עזות ומאכלו בריאה תחסר שה:
וטעם לא יבא. באהל או בבית ששם המת:
וטעם לאביו ולאמו. שהיא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם ואף כי לאחיו ולבנו:

יבומן המקדש לא יצא. אמרו המעתיקים אחר המת והוא הנכון ויש אומרים בשבעת ימי המלואים וזה לא יתכן כי כבר באר ומלא את ידו גם כן יתכן שלא יצא מן המקדש כי אם לדבר מצוה:

יגבבתוליה. יש שמות בלשון הקדש לא יפרדו לעולם כמו נעורים וזקונים ועלומים ובתולים ויש שמות בלשון הקדש שלא יתחברו נטף ושכם וזהב וברזל:

ידאלמנה וגרושה. כלל מכהן או מישראל:
וחללה זנה. חסר וי״ו הדבק כמו שמש ירח עמד זבולה:
וטעם להוסיף כי אם בתולה. להזכיר עמיו כי הבתולה השבויה והמתייהדת אסורה לו:

טוולא יחלל זרעו. פירוש אלמנה וגרושה בסתר כי את כל אלה לא יקח בגלוי ואחר שהזכיר קדושת הכהנים החל להזכיר המומין:

יזלחם אלהיו. הוא קרבן המזבח ואלה הכהנים הדיוטים על כן אמר כל מי שהוא מזרע אהרן הכהן:

יחחרום. הפך שרוע והנה חרום מגזרת חרם:
שרוע. מגזרת מהשתרע:

כאו גבן. קרוב מגזרת הרים גבנונים והנו״ן שרש והוא שם התאר:
כן דק והוא כמשמעו להיות דק קצר קומה:
תבלול בעינו. יש אומרים מגזרת תבל עשו השחתה ויש אומרים מגזרת בלולה בשמן והתי״ו על שני הפירושים נוסף:
גם גרב בעין על דעת רבים כן:
ילפת. כטעם דבק מגזרת וילפת שמשון ויש אומרים עוות מגזרת ויחרד האיש וילפת והיו״ד נוסף כיו״ד יצהר:
מרוח. שם התאר מגזרת רוח:
אשך. הביצה ואחר שפרט אמר כלל כל איש אשר בו מום:

כאוטעם מום בו. כמו אביו ואמו קלל:

כבלחם אלהיו. לחם הפנים והאשם והחטאת שהם קדשי הקדשים כנגד השלמים כי גם השלמים קדש:
ומן הקדשים. המעשר והבכור:

כגאך אל הפרכת לא יבא. להיותו כהן גדול גם אל המזבח לא יקרב:

כדוטעם ואל כל בני ישראל. שלא יזבח להם שלמים בעלי מום לולי הקבלה ובעבור שהזכיר כי בעל מום יאכל קדש הזהיר שיהיה האוכל טהור: