פרק כה

אבהר סיני. אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבור׳‎ תקיא הארץ אותם כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פי׳‎ השבתות:

בושבתה הארץ שבת לה׳‎. מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו:
וטעם שבת לה׳‎. כיום השבת וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה:

גאת תבואתה. שב אל הארץ הנזכרת בפסוק הראשון:

דשבת שבתון. פירשתיו:

הספיח. ידוע שהוא מגזרת ספחני נא גם נזירך ידוע שהוא מגזרת נזיר:
שנת שבתון. הטעם כי שנת שבתון היא לארץ והטעם שהארץ אינה ברשותך בשנה הזאת:

ווהיתה שבת הארץ. הטעם כל מה שהוציאה מעצמה:
וטעם לכם. לכל העולם:
וטעם לך. שיש רשות לבעל האדמה לאכול הספיחים:

זולבהמתך. שהיא ברשותך:
ולחיה. שאיננה ברשותך:

טוהעברת שופר תרועה. יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי ואין צורך להאריך כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלות ראש השנה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון והנה ראינו תקיעת שופר בשנת היובל בתשרי בתחלת השנה ועוד בפרשת הקהל את העם לקרוא בתורה בחג הסוכות וכתוב למען ישמעו ולמען ילמדו ולא יתכן להיות אחר חצי השנה (ועוד וחג האסיף בצאת השנה וכן תקופת השנה) (במ״ט אינו) והעד הנאמן שנת השבת שכתוב לא תזרעו ובמרחשון יחלו בארץ ישראל לזרוע ואם היתה תחלת השנה מניסן הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו כי הנה שנת השמטה היא ואחר שלא יקצרו זרע שנה ששית לא יזרעו פעמים והכתוב אמר לא תזרעו בשנה השביעית לבדה ויהודה הפרסי אמר כי ישראל היו מונים בחשבון השמש ואילו היה זה נכון הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה ותלמי וחביריו אומרים כי יחסר חלק משלש מאות ביום והוא קרוב ממהלך העבור והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש ואחרי׳‎ מאה ועשר ואחרי׳‎ מאה ושלשים גם מאה ושמונים כי יש מי שהיא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל ואנחנו צריכים לקבלה ועוד כי פירוש חדש יכחיש הפרסי והצדוקים אומרים שהדת על שנת הלבנה. דע כי אין ללבנה שנה כלל רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י״ב כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה על כן העתיקו חז״ל כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עבורים בכל מחזור הלכה למשה מסיני אף על פי שהיו קובעים בכל חדש על פי ראיית הלבנה וסוד המחזור ידוע מחכמת המזלות:
וטעם תעבירו. שיתקעו שופר בכל המזלות:

יוקדשתם את שנת החמשים. בעבודת הארץ וכל יושביה:
דרור. ידועה שהוא כמו חפשי וכדרור לעוף עוף קטן מנגן כשהוא ברשותו ואם הוא ברשות אדם לא יאכל עד שימות:
יובל. כמו שלוח וחז״ל אמרו שפירוש יובל כבש והראיה שופרות היובלים ונקראה השנה בשם השופר:
וטעם תהיה לכם. לישראל לבדם:
ושבתם איש אל אחזתו. כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה:
ואיש אל משפחתו. העבד הנמכר לישראל:

יאיובל היא. אחר שהיא שנת יובל לא תזרעו:

יבקדש תהיה לכם. כי היא מפורש׳‎ בינות השנים:
מן השדה תאכלו. מה שיוציא השדה מעצמו תאכלו כלכם ככתוב בשנת השמטה:

יגבשנת היובל הזאת. טעמו בתחלת השנה:

ידאו קנה. שם הפעל ויחסר מקום קניתם קנה וכן זכור את יום השבת ורבים כמוהם:
וטעם תמכרו. לשון רבים על פי עדים. וכן טעם אל תונו. רק כמספר שנים:

טזתרבה מקנתו. הפך תמעיט:

יזוטעם אל תונו איש את עמיתו. אזהרה למוכר כי הראשון לקונה:
כי אני ה׳‎ אלהיכם. ואחר שאני אלהיכם אפרע משניהם מאשר יונה עמיתו. ואם תעשו חקותי תתן הארץ פריה וטעם להזכיר זה בעבור מספר תבואות:

כאמרו הצדוקים כי תבואתנו ראיה כי תחלת השנה מניסן ואין זו ראיה כי יתכן להיות פירוש תבואתנו מה שתוציא הארץ מעצמה ואם אמרו לא תקרא תבואה כי אם ספיח הנה לנגדם מן השדה תאכלו את תבואתה ועוד יודיענו איך יעשו בשנת היובל כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית ולמה לא הזכיר הכתוב זה כי אמר לשלש השנים לבדם והנכון בעיני שפירוש ועשת את התבואה שאתן ברכה בששית שיספיק ויוסיף עוד שנה ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספות:

כאומלת ועשת זרה כמו משרת את המלך כי בעבור התחברות שני תוי״ן חסרו האחד להקל על הלשון:

כבישן. שב על מן וטעמו כעצם וכן מן הכפרת תעשו את הכרובים:

כגלצמיתות. כמו כריתות והתי״ו שרש מגזרת יצמיתם ה׳‎ אלהינו:
כי לי הארץ. זה טעם נכבד וכן אמר משה בתפלתו ה׳‎ מעון אתה היית לנו אתה כמו מעון עומד ודור הולך ודור בא:

כדארץ אחוזתכם. שירשתם בארץ כנען גם בארץ האמורי:

כהימוך. מהפעלים השניים הנראים ונח נעלם ביניהם וטעמו כמו דל ואביון:
הקרוב אליו. ממשפחתו:

כזוחשב. מהבנין הכבד הדגוש:

כחויצא. הממכר. והנה שם תחת תאר השם ורבים כמוהו ואחר שהזכיר בית מושב ידענו כי ומכר מאחזתו שדה או כרם:

כטעיר חומה. עיר מוקפת:
ימים. שנה עד שוב הימים מקור וחום וקיץ וחורף כאשר היו כי סבתם שוב השמש למקומה והנה אנחנו צריכים לקבלה על שנה תמימה אם לחמה אם ללבנה ואם מעוברת:

לאעל שדה הארץ יחשב. כמו ויבואו האנשים על הנשים ופי׳‎ עם:
גאולה תהיה לו. לכל בית ובית כמו בנות צעדה עלי שור וכמו על בניה כי איננו:

לבגאלת עולם. נצחי:

לגובעבור שאמר גאלת עולם אמר ואשר יגאל והטעם כמו יקנה ויש אומרים אפילו אם היה הגואל לוי. וי״ו ויצא כפ״א רפה בלשון ישמעאל. בית או עיר המשפט אחד:

להומטה ידו. מגזרת לא ימוט והמ״ם שרש וכמוהו אם אמרתי מטה רגלי:
אחיך. ישראל:
עמך. שאתה חייב לנמצא עמך שאתה רואה:
והחזקת בו. הפך ומטה ידו שלא יפול:
גר ותושב. ואם הוא מארצך או גר ותושב
וחי. כמו יחיה:

לונשך ותרבית. מפורש בדברי הקבלה. תי״ו תרבית נוסף כמו תרמית והוא מגזרת רב רק הוא מהפעלים שהלמ״ד שלהם נח נעלם כמו תכלית שנאה ואחר כן פי׳‎ הנשך והתרבית גם מ״ם מרבית נוסף כמו מ״ם ואבן משכית:

לחוטעם אני ה׳‎ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. שהייתם גרים והנה נתתי לכם אחוזה והטעם דבק עם גר ותושב וחי עמך גם עם כל הפרשה הנזכרת בעבור גאלת הארץ. והזכיר פרשת ומטה ידו עמך בעבור שיזכיר הישראלי שיהיה לו צורך רב עד שימכור עצמו שיצא ביובל והנה כל פרשת הסדר דבקה:

לטונמכר לך. הוא מעצמו או גנב ממך ומכרוהו בבית דין:

מאהוא ובניו עמו. זה שהעתיקו חכמים ועבדו לעולם:

מבוטעם כי עבדי הם. כי אני קניתים מבית עבדים:

מגתרדה בו. כטעם ממשלה:
בפרך. כדברי המתרגם ארמית:

מדמאת הגוים אשר סביבותיכם. כעמון ומואב ואדום וארם:

מהוגם מבני התושבים. הדרים בארץ כנען שהיא ארצכם והם מהגוים הנזכרים או מצרים וכל עם חוץ משבעת הגוים כי הכתוב הזהיר עליהם לא תחיה כל נשמה והנה אסור אפילו להאכילם ויתכן שחז״ל אמרו עבד כנעני על הגר הגר בארץ כנען ואיננו כנעני בייחוסו או הם ידעו להוציא זה הדבר לאמתו כי דעתינו נקלה כנגד דעתם:

מווהתנחלתם. מבנין התפעל וכמוהו והתאויתם לכם:
לעולם בהם תעבודו. מותרים רק כאשר מצאנו חז״ל שאמרו כי היא מצוה קבלנוה:
וטעם ובאחיכם בני ישראל. שתעשה הפרש בין אחיך ובין הנכרי:

מזאו לעקר. כמו שרש והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו רק הוא כמו מלת ושרשך הפך וכן ואת סוסיהם תעקד:

מטאו השיגה ידו. שמצא אבדה או ירש ממון מת ממשפחתו. והזכיר בתחלה האח והמשפחה כי הוא הדבר הנמצא ברוב:

נקנהו. בה״א ובלא ה״א שוה:
המכרו. שם הפעל מבנין נפעל והשנים שיעמוד עמו כימי שכיר יהיה:

נאוי״ו ואם מעט נשאר בשנים. כפ״א רפה בל׳‎ ישמעאל והטעם בין היות השנים הנשארות רבות או מועטות:
לפיהן ישיב גאלתו. על כסף מקנתו כן יחשב לו:

נגכשכיר שנה. להוסיף לא ירדנו בפרך לעיניך לא נעזוב הגר לרדות בו בפרך:

נדואם לא יגאל באלה. בשנים הנשארות ליובל ויש אומרים על ידי אלה הנזכרים:

נהכי לי בני ישראל. טעם שתודיעו כן הגר הקונה העבד הישראלי: