פרק יד

אאמר וידבר ה׳‎. כי יחל תורת המטהר ואמר ר׳‎ יונה הספרדי המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע:

בוטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:

גויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אף על פי שטהרו הכהן לא יכנם אל המחנה או במדינה עד שיתן טהרתו וישלם כל אשר צוה:
ויצא הכהן. איננו כהן גדול והנה נתברר פירוש או אל אחד מבניו הכהנים:

דולקח למטהר. הכהן יקח משלו ויש אומר המצורע יתנם ותי״ו התפעל מובלע בדגשות הטי״ת והוא על משקל איש מתהלל:
שתי צפרים. כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא:
חיות. ולא מתות:
טהורות. שלא יקח מהטמאות:
ועץ ארז ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים:

הוצוה הכהן ושחט. כהן אחר או ישראל ויש אומרים המצורע והוא רחוק:
אל כלי חרס. כמו על, וכן אל הנער הזה התפללתי:
מים חיים. לקוחים ממקום נובע:

ווטבל אותם. הארז והשני והאזוב:
על המים. שהדם מעורב עמם:

זוהזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים:
על פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת:

חוכבס. וגלח את כל שערו. כלל:
ורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב:

טואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה:

ישני כבשים וכבשה אחת. בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת ושלשה עשרונים כמשפט עשרון לכבש:
ולוג אחד. מדה ואין לו אח וטעם אותם הכבשים והכבשה גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן חוץ מהאמורים:

ידעל תנוך. טעמו ידוע ממקומו והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו כי העון כמו הצרעת בנפש והבהן מקום חבור והוא עקר כל המעשים והימנות בעבור כח הצד הימין והתנוך זכר לשמוע אשר צוה:

טועל כף הכהן השמאלית. היא כף הכהן המטהר רק כן דרך צחות בלשון הקדש והעד הפסוק הבא אחריו:

טזלפני ה׳‎. אל פתח אהל מועד:

יזעל דם האשם. שהוא תנוך ובהונות:

יטועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת:

כוהעלה. את העולה. הוא הכבש ומנחתו שהוא עשרון ויש אומרים שכל המנחה יקריב לעולה ובתחלה האשם שהוא החמור:
וטהר. אז יהיה טהור ככל הטהורים:

כאדל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון:

לגוידבר ה׳‎ אל משה ואל אהרן. החל לבאר צרעת הבית:

לדוטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש:
ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה׳‎:

להובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן:

לוופנו את הבית. בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים לפנותו מהרה:
בטרם יבא הכהן. כי עוד יסגיר הבית בעבור הספק וטרם בואו ספקו:

לזשקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק:
ומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל:

מוחלצו את האבנים. יסירו וכן חלצני ה׳‎ מאדם רע:
אל מקום טמא. שלא יקחם משם אדם שיהיו ניכרים שהם טמאים:

מאואת הבית יקציע. מגזרת מקצעות וכן מר ואהלות קציעות וטעמו פצולות ויש אומרים שיפצלו המקצוע ואין זה נכון כי כבר פשה נגע בבית רק יקציע כל הבית:
וטעם מבית. מבפנים:
הקצו. מגזרת קצה כי קצתו ההו׳‎ למעלה הסירו לבדו:

מבוטח. הפך יקציע והוא מגזרת טחים אותו טפל:
ומלת ולקחו והביאו. רבים במהרה:
ועפר אחר יקח. בעל הבית שירצה לדור בו:

מגואם הנגע ישוב ובא הכהן אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה:

מהונתץ את הבית. בצווי. וכן והוציא והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים רק הכתוב אחז דרך קצרה והעד והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו בראשונה ובשנייה:

מויטמא עד הערב. אחר שירחץ בשרו כמשפט:

מזוהשוכב. חמור על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית:

מטולקח. בחבירו:

נזביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור: