פרק ז

אויאמר ד'. זהו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים השיבו השם, ראה נתתיך אלהים לפרעה:
ויאמר, טעם ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך, וזהו אלהים, והוא מדבר אל הנביא, והנביא מדבר אל אנשי דורו:
והאומרים כי נביא מגזרת "ניב שפתים" (ישעי' נז יט) איננו נכון כי שרש ניב מהשניים, לפי דעת דעת חכמי צרפת ומעלומי העין לפי דעת חכמי ספרד ושרש נביא שלש אותיות, והעד נביאים (במד' יא כט), ויתנבאו (שם פ' כה) כי האל"ף שרש, ועוד כי ניב שפתים כמו פרי, כי הוא מגזרת תנובה (ישעי' כז ו) עוד ינובון בשיבה (תה' צב טו) והעד הנאמן, וניבו נבזה אכלו (מלאכי א יב) ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא (ברא' כ ז) אם פירושו דברן הוא רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג ז) והוא מתענג עלי, ע"כ ויתפלל בעדך וחיה (ברא' כ ז):

באתה תדבר. אל אהרן:
את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה. ואעפ"י שלא נזכר אהרן בכל פעם בבוא משה אל פרעה ידענו כי לעולם יחדיו באו:

גואני אקשה. יש לשאול אם ד' הקשה את לבו מה פשעו מה חטאתו, והתשובה, כי השם נתן חכמה לאדם ונטע בלבו שכל לקבל כח עליון, להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו וזה אפרש בפ' כי תשא ובפסוק מי יתן והיה לבבם זה (דבר' ה כו), והנה טעם אקשה את לבו למען רבות מופתי, ור' ישועה אמר, כי טעם אקשה את לבו לסבול את המכות ולא דבר נכונה:

דונתתי את ידי. מכתי כי ביד היא כדרך בני אדם:
וטעם צבאתי, כמו שהם המלאכים צבאות ד' בשמים, כך הם ישראל בארץ:

הוידעו. כבר הזכיר ר' יהודה המדקדק הראשון ההפרש שיש בין וְיָדְעו ובין וְיֵדְעו, כי הקמץ בקמץ גדול הוא פועל עבר כמו שׁׂמְעו והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט, והקמוץ בקמץ קטן, והיו"ד סימן לעתיד כמו וְיִשְׁמְרו, והנח הנעלם בין היו"ד והדלת תחת היו"ד שהוא שרש, והנה הזכיר למה הביא המכות על המצריים, כדי שיודע שמו הנכבד בעולם:

וויעש משה ואהרן. עתה כלל כי על יד אהרן גם על יד משה נעשו האותות ואח"כ יפרש כל אות ואות:

זומשה. הזכיר שנותיהם, ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן, ואל יעלה על לבך כי שמואל עמהם, בעבור שכתוב "בעמוד ענן ידבר אליהם" כי כבר פירשתי במקומו, כי לאלה לבדם נתנה התורה, והנה על ידם ינחלו הצדיקים העולם הבא, וכל הנביאים הם נביאי תוכחות או עתידות:

חויאמר ד'. החל לשתפם שניהם, כי ידע השם כי בתחלה לא יבקש פרעה מופת, רק יאמר לא ידעתי את ד', ועתה יבקש מופת:

טקח את מטך. הוא מטה משה שנתנו לו והעד אמור אל אהרן קח את מטך ונטה ידך (פ' יט), וכתוב "וירם בַמַטֶה ויך את המים" (פ' כ), והנה הודיענו בפתחות הבי"ת שהוא המטה הידוע שאמר לו קח את מטך, ועוד "ומטך אשר הכית בו את היאור" (למטה יז ה):

יויבא משה. גם זה מופת, שהמטה היה לתנין, ואינו דומה למופת שעשה לישראל כי לא נהפך רק לנחש, ויפת אמר נחש הוא תנין:

יאויקרא גם פרעה לחכמים. חכמי המזלות:
ולמכשפים. משנים דבר התולדות למראה העין:
והחרטומים, הם היודעים סוד התולדות והמלה רביעית אולי לשון מצרים הוא, או לשון כשדים, כי לא מצאנוה בכל המקרא רק בדברי שניהם, והפריש הכתוב בין מעשה משה שהיה אמת שנהפך המטה לתנין, ובין מעשה החרטומים, על כן כתוב בלטיהם והמלה השלישית מגזרת להט החרב (ברא' ג כד) אשכבה לוהטים (תה' נז ה) "ולהט אותם היום הבא" (מלאכי ג יט), והוא כמו בריקות ואש עוברת, וזאת היא אחיזת עינים:

יבוישליכו. זה פלא שני שבלע מטה אהרן מטות החרטומים ולא נמצאו וקראו מטה אהרן כי כן היה בתחלה, ור' ישועה אמר, כי אחר ששב בלע מטותם וזה פלא גדול:

יגויחזק. מעצמו בעבור שראה שעשו החרטומים כמעשה אהרן:

ידויאמר. כבד. פועל עבר כמו כי זָקֵן יצחק (ברא' כז א) לו חָפֵץ ד' (שופ' יג) כאשר אָהֵב (ברא' כז ט), והיה קמץ קטן תחת מ"ם מֵאֵן שהוא שרש, שלא ידגש האל"ף ההוא אחריו כמו חרף נפשו (שופ' ה יח):

טולך אל פרעה בבקר. מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה וצוה השם למשה שילך בבקר, ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה, וצוהו לקחת המטה אשר נהפך לנחש על ידי משה לפני לכתו אל פרעה ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים שיראה פרעה בעיניו, כי מרגע שיכה אהרן במטה על היאור אז יהפך לדם:

טזואמרת. אמור לו ככה, כי זאת תחלת המכות אם לא תשמע, כי המטה אשר נהפך לתנין לא היתה מכה:

יזכה. השליח ידבר על פי השולח ואמר דרך קצרה, כי תחסר מלת שלוחו, וככה הנה אנכי שלוחו מכה במטה אשר בידי:
ואמר אשר בידי ואף על פי שביד אהרן היה כי שניהם שוים ומשתתפים באות:

יחוהדגה. שם מין כולל לכל שורץ במים:
ונלאו. מבנין נפעל, מגזרת לאה כטעם לא יכלו:

יטויאמר. לפי דעתי הפשט, כי אהרן נטה ידו והכה היאור ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים להפוך כל נהר בארץ מצרים, והטעם בכל מלכות מצרים:
ומלת מימי מצרים כלל והפרט על נהרותם ואינם היאור רק שיחור, ונהרות אחרים בארץ מצרים כי הדם היה בכל ארצם:
ועל יאריהם. לשון רבים, בעבור שהיאור במקומות רבים:
אגמיהם. מים מחוברים מעצמם ממי המטר:
ומקוה מימיהם. הם המעיינים והבארות והבורות, ואמר הגאון כי מימי כפול, מים מתוקים, ומים מרים כמֵי הים על כן כתוב הקורא למי הים (עמוס ה ה), והנה שכח מי הירדן יכרתון (יהושע ג יג) ומלת מים כאשר היא סמוכה אל סימן המדבר לעולם היא כפולה כמו מימי (ש"א כה יא) ומימיך (יחז' יב יה), גם על לשון רבים, כי לא יתכן לומר מימוֹ ומימה, ומצאנו מי על לשון יחיד "כי מי נדה לא זורק" (במד' יט יג), וטעם ובעצים ובאבנים, המים שהיו בבתים בכלי עץ, או בכיור הנעשים מאבן:

כויעשו. הזכיר מכת היאור, ולא חשש להזכיר נטית ידו על כל מימי מצרים:

כבויעשו כן. מלת בלטיהם מגזרת "ותבא אליו בלט" (שופ' ד' כא) בדברי סתר הנעלמים מן העין ואין המלה חסרת ה"א, כי הה"א איננה מאותיות המשך באמצע המלה, ויש לשאול אם על יד אהרן נהפכו כל מימי מצרים לדם, אנה מצאו החרטומים מים והפכום, והתשובה, אהרן לא הפך רק המים שהיו על הארץ, לא המים שהיו תחת הארץ, והחרטומים חפרו והוציאו מים והראו כי נהפכו לדם ויש הפרש גדול בין מעשה אהרן ובין מעשיהם כי אהרן הפך כל היאור שהיה לפניו, וכל מים שהיה בכל גבול מצרים שלא היה רואה אותם ועוד כי הפך מים שאינם עומדים רק רצים תמיד, ומים אחרים באים ועוד כי עמדה המכה שבעת ימים, והחרטומים לא הראו שהפכו רק מים מעטים עומדים בכלי, וזה היה רגע אחד עד ששב פרעה אל ביתו:

כגויפן. טעם "גם לזאת" כי הזכיר בתחלה אות המטה שהיה לתנין ובלע המטות:

כדויחפרו. רבים אומרים כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם, ונתלבנו ביד הישראלי, א"כ למה לא נכתב אות זה בתורה, ולפי דעתי כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים כי אחר הכתוב נרדוף ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם ולא כן בשחין ולא בארבה כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כי חפרו העברים:

כהוימלא. הזכיר זה בעבור שעמדה זאת המכה ימים רבים לא כן בשאר המכות:

כוויאמר. בא אל פרעה. עם אהרן אחיך ויודיע אותו המכה השנית אם לא ישלח עמי:

כזואם. מלת מאן תאר יוצא, כמו ושבח אני את המתים (קהלת ד ב), וטעם נגף כמו משחית, וכן כתיב "וצפרדע ותשחיתם" (תה' עה מה), והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם ואחרים אמרו כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני והוא הידוע:

כחושרץ היאור. פועל יוצא, כמו ישרצו המים (ברא' א כ):
וטעם ועלו, כי הנהר לעולם שפל מן העיר:

כטובכה ובעמך. אמר יפת בעבור שהכתוב אמר ובכה ובעמך רמז כי בו ובעמו יעלו בלבד, ולא בעם ישראל ואין זו ראיה כי הזכיר שיעלו עליו ועל כל עמו, ואין צורך להזכיר ישראל: