פרק לח

חובי"ת במראות. תחת מ"ם כי נכון הוא בלשון הקדש, כמו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח לב) וככה בלשון ישמעאל:
וטעם הצובאות. כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום, והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות, רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות, וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות:
ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור, כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה רק נעשה בכל המראות שהביאו:
והכן שהוא המכונה לעולם הוא כמדת הכיור, וכן המשפט:

יבובעבור שפתח אוהל מועד למזרח כמו הפנים על כן קרא לפאת ים ירכים וקרא הקרובים אל הפתח כתפים ככתפות איש:

כאתנה עוז אב המון לשם והודה, בהגיעך לראש אלה פקודי
אלה פקודי. הטעם פקודי הכלים כי מלת משכן כוללת הכל, ופירש למה נקרא משכן, בעבור הארון ששם לוחות העדות, והנה אחז דרך קצרה וזה האמת בעבור מכתב אלהים:
וטעם עבודת הלוים. שהם נושאים את המשכן ואת כל כליו שהיה מפקיד עליהם איתמר כי הגרשונים והמררים הלוים על יד איתמר שהיה פוקד בשמות כל משאם:

כבובצלאל. הזכיר הכתוב כי בצלאל ואהליאב שהם הראשונים עשו כל מעשיהם כהוגן:

כדכל הזהב. אמר הגאון למה הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה, והוא השיב, הנה הזכיר כי המנורה היתה ככר זהב, גם ככה הכפורת וזהב הארון ומזבח הקטרת, ואין זה נכון, כי המנורה כלה היתה זהב, ולא כן הארון, רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ, וכן מזבח הקטרת, והשלחן והבדים והקרשים, והבריחים מצופים זהב הם כולם, והכפורת היתה זהב כולה וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה כי ארכה רב ורחבה רב, ולפי דעתי שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים, והנה הזכיר כי על כסף החיוב היה עומד המשכן שהוא הכולל לכל הכלים, וזה זכרון לבני ישראל, ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן:

כהוכסף. הנה ידענו מזה המספר כי הככר ג' אלפים שקלים, והעד וכסף פקודי העדה:

כובקע. חצי שקל, וטעמו כאשר יבוקע השקל הנה חציו:
לכל העובר. שעברו עליו עשרים שנה שלימות, וכבר הזכרתי טעם זה:

כזלצקת. מבעלי היו"ד כמו לרדת:

כחואת. שלא השלים ככר:

כטונחשת. גם הזכיר כלי הנחשת: