פרק לד

אויאמר, פסל לך. כמו לך לך (ברא' יב א) ואתה קח לך (למעלה ל כג):
וטעם כראשונים. כמדתם אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים, כי השניים נתנו ביום קדש וביוהכ"פ ולא כן הראשונים, כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול, ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניים כתיב למען ייטב לך (דבר' ה טז) והראשונים נשתברו, ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלהים היו שניהם, ועוד כי הראשונים היו מעשה אלהים והשניים מעשה משה:

בוהיה נכון לבקר ועלית. זאת היא הפעם השלישית שבכל פעם ישב ארבעים יום וארבעים לילה:

גואיש. בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם, גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה:
בכל ההר. אף על פי שיהיה רחוק ממקום הכבוד:

דויפסל. מנהג הלשון לדבר ככה לאמר ויקח בידו שני לוחות אבנים, ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות, כמו וד' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ד' (ברא', יט כד) ולא אמר מאתו, וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים והנה הוא דרך צחות:

הוירד. י"א כי ויתיצב על הענן כי השם היה עובר ודע כי המשיל בהר העליונים והנכבדים מהגופות כאשר הוא ההר עליון על האדמה:
ויקרא בשם ד'. הנה השם הוא הקורא והנה למדנו איך יקרא משה:

וויעבור. ואל תתמה בעבור שהשם קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע וזה דבר עמוק הוא מאוד אמר הגאון כי השם הראשון דבק עם ויקרא, ואלו היה כן למה לא דבקו בעל הטעמים והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה ככה תקרא וכתוב כי שלש עשרה מדות הם, והגאון אמר כי השם הנכבד במספר אם כן אינו מדה והשנית שהוא אדון וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד ורב נסים אמר, כי מלת ארך אפים שתי מדות לטובים ולרעים, גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שנוי האדם ועוד כי השם הוא ארך אפים לרשעים, ולא לאשר לא חטאו, והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות, ועל דרך הפשט, ונקה לא ינקה מדה אחת, כי ונקה שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (למעלה כב כב) רק למדנו ממלת ונקה לא ינקה שהוא לשובבים רק לשבים ינקה כדברי הנביאים על כן הושמה מלת ונקה ממספר המדות: ומלת פקד עון אבות. גם היא מדת רחמים, ודע כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר, והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען, והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להציל האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י כב) ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו, והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים:
ומלת אל. שלישית:
רחום. רביעית:
וחנון. חמישית:
ארך אפים. ששית:
ורב חסד. שביעית:
ומלת רב. תשרת בעבור אחרת: ורב אמת. שמינית:
נוצר חסד לאלפים. תשיעית:
נושא עון. עשירית:
ונושא פשע. אחת עשרה:
ונושא חטאה. שתים עשרה:
ונקה. שלש עשרה:
והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים:
ואל. כמו תקיף שיעשה הנכון בחכמה:
ורחום. כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג יג) שישמרם שלא יפלו:
וחנון. כדרך כי חנון אני (למעלה כב כו) להושיע מי שנפל ולא יוכל קום:
ארך אפים. שלא יכעוס מהרה על הרשע:
ורב חסד. לצדיק ולרשע:
ורב אמת. שימלא ויקיים דברו:

זנוצר חסד, האב לבנים אם היו טובים:
נושא עון. שים לבך לדברי, הנה כתיב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב ב), והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע, והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א יב) והפירוש מהיות בעולם או אשה לאיש כי נקבה היתה, והנה ואבואה אליה (ברא' כט כא) הוא המשכב כי נקבה היא, והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט ה) אינו מזה הטעם, כי זכר הוא, וככה החוטא ונשא עונו (ויקרא ה א) לא יכופר החטא לו רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט יב) ועתה שא נא חטאתי (למעלה י יז) כי משה צדיק היה, והכלל כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם, ונשיאת חטא על שני דרכים, הדרך האחת שימחול לו כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון, והדרך האחרת שיהיה נושא העון אחד רשע והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל טז) כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו:
ונושא פשע. דע כי פשע קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח כב), והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון:
ומלת חטאה כמו חטאת, והוא שם דבר ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט ח) כי היא תאר, ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון, והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים, ויאמר ד' שהוא שם העצם והמדות תהיינה עליו נאמרות ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל. כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים, ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם, והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים, ורב חסד. לכל הוא ולא הזכיר ואמת כי היו חייבים, והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים, ומרוב הענוה שהיתה במשה הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו בעבור גודל מעלתו שלא יתכן שיפשע:

חוימהר. ריקי מוח אמרו כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים שלא יאמר חמשים, וזאת טעות גדולה כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל ועוד כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות והנה כל ישראל שמעו זה, ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב"ה וחמשים, ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה לא הוצרך לומר לשונאיו:
ומלת ויקד. מבעלי הכפל מגזרת קדקד ששם קדקדו בארץ על משקל ויתם הכסף (ברא' מז טו), וַיִקְדו (למעלה ד לא) כמו וַיִתמו (דבר' לד ח) ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל ועל זה הדרך ידמו כאבן (למעלה טו טז):

טויאמר, טעם ילך נא ד' בקרבנו. כאשר יסעו, כמו והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב):
כי עם קשה עורף. על דעת רבי מרינוס אעפ"י שעם קשה עורף הוא, וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך (תה' מא ה) אעפ"י שחטאתי לך, ולפי דעתי רפאני כי אני מודה שחטאתי לך, ובעבור חטאי החליתני, וככה זה, אני מודה כי עם קשה עורף הוא ואתה תסלח:

יויאמר הנה אנכי כרת ברית. וזהו כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית (פ' כז) והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך (פ' יא) ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים, ויהיה כשטר עדות וכל זה שסלחתי לעונם היה בעבור כבודך, על כן אעשה עמך נפלאות שיתמהו כל רואיך, וידעו כי נתתי הוד עליך שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ, וזהו דבר קרינות פניו, והנה כתוב במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה (דבר' לד ז) הפך תולדות כל הזקנים:
וטעם אשר לא נבראו בכל הארץ. לא נשמע זה בגוים, והגאון אמר אשר לא נבראו כן בכל ארץ מצרים שיצאתם משם, ובכל הגוים:

יאשמר לך. לפי דעתי עם משה ידבר שישמור אלה הדברים ויספרם כן לבני ישראל על דרך שמרו עדותיו וחוק נתן למו (תה' צט ז) כאשר פירשתי במקומו:
ותחלת הפרשה שתאמר להם הנני גרש מפניך, וזאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך (למעלה כג כ) עם הפרשה שהיא למעלה:
ומלת גרש. מהבנין הקל והוא פועל יוצא וככה אלמנה וגרושה (ויקרא כא יד):

יבהשמר לך. הנה זה כמו לא תשתחוה לאלהיהם (למעלה כג כד):

יגכי את מזבחתם. כמו כי הרס תהרסם (שם):

ידוהזכיר אל קנא. ככתוב בעשרת הדברים:

טופן תכרת. כמו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (למעלה כג לב) והוסיף לפרש פן תכרות ברית וזנו בנותיו:

יזוטעם אלהי מסכה. ומלת אלהי הגוים כוללת בעבור עגל מסכה:

יחוהזכיר את חג המצות. כאשר הזכירה בפרשה העליונה בעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים והנה חג המצות לזכר, הזכיר דבר פטר חמור שגם הוא זכר ליציאת מצרים, כמו בפסוק ובקוצרכם (ויקרא כג כב) שהזכיר עם חג הקציר וככה הזכיר זה בפרשת קדושים תהיו, ובעבור זה כל פטר רחם לי:

יטומלת מקנך. בא במקום הזה על לשון נקבה ושמות רבים ככה על לשון זכר גם לשון נקבה:

כאששת ימים. ככה כתוב בראשונה:
וטעם בחריש ובקציר. שהם עיקר חיי האדם, אמר ענן ימחה שמו כענן כי זה על משכב האשה והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש:
ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה, כי היום הידוע השלם הוא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות, ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום, כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה וחכמי המזלות יבינו זה:

כבוחג. כתוב בשני מקומות ושם בצאת השנה כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת וזה לאות כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור ולא יתאחר עד צאת סוכות שלא תכנס השנה האחרת על כן כתוב תקופת השנה, ואל תסמוך על תקופת שמואל רק על תקופת רב אדא אעפ"י שהיא צריכה לשני תיקונים, האחד בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה וזה השנוי אינו במהלך השמש, כי שוה הוא לעולם, רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש טלה:

כגשלש פעמים. הזכיר בפרשה הזאת אלהי ישראל בעבור דבר העגל:

כדכי אוריש. פי' בפרשה הזאת למה, שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך, כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו, הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב, אחר שכל ישראל עושים רצונו, וזה הטעם באר אותו היטב:
וטעם ולא יחמוד איש את ארצך. כל כך אשלח אימה בלב השכנים אפילו שלא יחמדו הארץ אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:

כוראשית. כמו בפרשה הראשונה ואלה הם התנאים, ומתחלת ואלה המשפטים עד שש שנים משפטים הם, והכהן הגדול והשופט שהוא המלך הם חייבים ללמדם ולדעתם, וחיוב הצבור הם הנזכרים אחרי כן כמו אלה:

כזויאמר. ואעפ"י שכבר היו כתובים כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים, על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים:

כחויהי שם. רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות ולא דברו נכונה, רק דברי הקדמונים ז"ל אמת כמו שכבר זכרתי כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים, וכן כתוב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (למעלה כד יח), והוא אמר ואתנפל לפני השם את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה (דבר' ט כה) אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי (למעלה לג יב) ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו על הר סיני, והנה כתוב ויעבור ד' על פניו (למעלה פ' ו) ואחר כך, ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל, כמשפטו בפעם הראשונה גם בשניה:
ויכתב על הלחת. השם כתבם כי כן כתוב וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת (למעלה פ' א):

כטומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. הטעם בדבר אתו השם וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע:
ומלת קרן. מגזרת קרנים מידו לו (חבקוק ג ד) כי כן כתוב בתחלת הפסוק, ונגה כאור תהיה (שם), והנה אמר אחריו קרנים מידו לו, יהיה הטעם כפול כמשפט, ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן: וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות, ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו, ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו, ועוד אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל, והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

לוירא אהרן. שהוא הראש:
וכל בני ישראל. הם הנשיאים, שהיה משפט משה לדבר אליהם, וכן כתוב ויקרא אליהם משה:

לאוישובו אליו. זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו:

לבואחרי כן כל בני ישראל שהיו בתחתית ההר:
ויצום. אלה התנאים הנזכרים:

לגמסוה. כדמות כסות וי"א כי כמוהו ובדם ענבים סותה (ברא' מט יא), ואל תתמה בעבור היות וי"ו מסוה נראית ולא כן וי"ו סותה כי הנה עַולתה (הושע י יג) וְעולָתָה (איוב ה טז), עול ימים (ישעי' סה כ) גם עוילים (איוב יט יח), אל תוך המחנה (דברים כג יא), גם ויבתר אותם בַתָוֶך ברא' טו י) יש אומרים שהאור היה מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם, והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו, וזה יהיה גרעון למשה, אם יראו ישראל פניו בלי אור, על כן היה משים המסוה, ובבאו לדבר אל השם ישים המסוה לקבל האור, והגאון אמר, כי האור לא סר מפניו עד יום מותו, על כן לא כהתה עינו, וזהו הנכון, רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה, ולפי דעתי כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים, וזה טעם ובבא משה:

להוראו. והנה טעם והשיב משה את המסוה. וכן עשה תמיד וככה היה משפטי עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו, ולא נודע קבורתו בחמלת ד' עליו ברוך אשר בחר בו, ושם רוח קדשו בקרבו: