פרק כט

אוזה, אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו:
אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו (מ"ב ד מא), וגם יְצק בו מים (יחז' כד ג):
בעבור שהזכיר עם פר בן בקר יורה כי איננו גדול וככה בני יונה (ויקרא ה ז):
שעיר עזים (שם ד כג), והאיל גדול מהכבש, והעד הנסך שהוא שלישית ההין, ולכבש רביעיתו:

בולחם חלות. עבות והעד רקיקי מצות:
והזכיר בשמן הוא שמן זית כמשפט: ומלת סלת. בלשון ערבי הא סמי"ד, שהוסר הפסולת מהחטה, ובארץ ישמעאל עושין כן, ואין לחם נכבד ממנו, ורבים פירשו מגזרת סלית כל שוגים מחוקיך (תה' קיט קיח), סלה כל אבירי ד' (איכה א טו) ואמר כמוהו חטים מכולת לביתך (מ"א ה כה) ויש אומרים טחונות:

גוהקרבת אותם. והם בסל כמשפטן להיותם שם אל פתח אהל מועד וככה הפר והאילים:

הולקחת. נקרא החשן מלבוש כי הוא מכסה המקום נגד הלב:

וושמת. גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה, והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט כי היא נכבדת ממנו:

זעל ראשו. על ראש אהרן לבדו, כי הוא הכהן המשיח והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על הראש יצוק לבדו וכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן (תה' קלג ב):

חואת בניו תקריב. אל פתח אהל מועד:

טוחגרת אתם אבנט. כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם, הוסיף לבאר אהרן ובניו, כמו ותפתח ותראהו את הילד (למעלה ב ו):
ומלת וחבשת. כמו לא אהיה חובש (ישעי' ג ז):
ומלאת. דעת המתרגם ארמית כמו ומלאו יָדָו (יחז' מג כו) רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום (למטה לב כט) והגאון פי' יד חיוב, ואחרים אמרו כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים והנה מה יעשו במלת ומלאו יָדָו (יחז' מג כו):

יוהקרבת. כבר הזכיר זה והנה הטעם כאשר תקריב את הפר, יסמוך אהרן ובניו עליו, ויש אומרים, כי טעם וסמך אהרן לבדו, ואחר כן בניו, ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו (פ' טו) והנה הטעם כאשר היה שיסמכו יחדיו לא זה לפני זה:

יאושחטת את הפר. משה שחטו:
וטעם לפני השם. כי הארון היה באמצע המערבי, וכנגדו מזבח הקטרת, וכנגדו מזבח העולה:

יבישפוך. הכהן השופך:

יגולקחת. אין לפר ולשעיר אליה:
וי"א כי נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי (תה' פד ג) כי שם כח התאוה למשגל:

ידואת בשר. כולל הראש והנתחים:
ופרשו. דרך סברא ירחצוהו ואח"כ ישרפוהו והקטיר האמורים:
ומלת חטאת. בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקראת כן, וככה האשם על כן וחטאו את המזבח (יחז' מג כב) יסירו חטא מעליו:

טוואת, האחד. מהשנים איזה מהן שירצה:

טזושחטת. וכו' על המזבח. לא על קרנות המזבח, והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד:

יזואת האיל. לא הזכיר על הפר שינתחנו, על כן כלו כאשר הוא נשרף על כן לא הזכיר כרעיו:
ורחצת. בצווי:

יחוהקטרת את כל האיל. על כן לא הזכיר האליה והחלבים:

יטולקחת. זה השני הוא איל המלואים:

כושחטת. תנוך אין לו ריע והגאון אמר הרך הדבק בעגול האזן:
בהן. ורבים בהנות ואיננו על משקל הלשון, והנה יהי' שם שנים משקלים, ורבים ככה בשמות:
ודם השני יזרוק כדם הראשון רק הדם הנשאר:

כאולקחת, והזית על אהרן, תחת בגדי אהרן ועל בגדיו:

כבולקחת. זה החלב הנזכר הוא אשר על הקרב ככתוב בפ' ויקרא:
שוק. הצד הימין, והחזה נלקחו מאיל המלואים, והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מזבחי שלמי בני ישראל, רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו, כי הוא כהן הכהנים:

כגוככר זהו ולחם מצות (למעלה פ' ב):

כדוהנפת אתם. והם בידם:

כהולקחת. כתוב מידם, ובמקום אחר מעל כפיהם (ויקרא ח כח) והדבר שוה:
ניחוח. כפל החי"ת והמבין סוד נשמת האדם יבין זה:
אשה. תואר מגזרת אש ובמקום אחר, מן האש (במד' יח ט):

כוולקחת. מאשר לאהרן, ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר:
ומלת למנה. לחלק:

כזוקדשת. מהיום והלאה ואין הונף כמו הורם, כי יורם למעלה ולא יונף ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם:

כטובגדי. יהיו לבנו המשוח תחתיו:
וטעם אחריו במותו:

לשבעת. מלת יִלְבְשָׁם בקמץ גדול תחת קטן, וכמוהו בשם ה' כי אמילָם (תה' קיח י):

לאובשלת. בצווי, כמו והכית בצור (למעלה יז ו), ויבן שלמה את הבית (מ"א, ו יד):

לבואכל, ואת הלחם. הנותר מהסל:

לגואכלו אתם אשר כפר. דרך קצרה:
ומלת אותם בעבור אחרת:
וזר שאינו מזרע אהרן:

לדואם. נקרא האיל מלואים כי בו ימלאו ידיהם:

להאתכה. באתנח מלה מחוברת מן אותָךְ (ברא' לט ט) בקמץ גדול תחת התי"ו, ומן כי אותְךָ ראיתי (שם ז א):

לוופר, תעשה ליום. בכל יום משבעת ימי המלואים:
וטעם על הכפורים. על שני האילים, וכתוב, כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות לכפר עליכם (ויקרא ח לד):

לזקדש קדשים. קדש כאחד הקדשים:
כל הנגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש (ויקרא ו, כ) יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים והטעם שלא יהיו טמאים:

לחוזה. הטעם זה הקרבן, וכן זה יתנו (למטה ל' יג) זה השיעור, וכן וזה אשר תעשה אותם (ברא' ו טו), משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים, ואחר כן אהרן ובניו:

לטאת הכבש. ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת, כאלו הוא את הכבש האחד ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד:

מועשרון. עשירית האיפה:
גם ההין מדה מצרית:

מאואת. מלת "וכנסכה" שב אל הבקר:

מבעלת תמיד לדרתיכם. יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני, וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני (במד' כח ו) כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה, כי מעורבים היו השבטים כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים, ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני היה הארון נוסע בתוך המחנות, ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו, ויום הכפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן, ויעש כאשר צוה ד' את משה (ויקרא טז לד) וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר (עמוס ה כה) כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים, ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו (במד' כ) כי בקדש היה, ושם בישוב קנו, ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג, ויהי לכלם מקנה רב:
והנה פי' טעם למה נקרא אוהל מועד:
לכם. לישראל, וככה קריאת העדה:
לדבר אליך. לבדך שם, ויפת אמר אשר אועד לכם, למשה ולאהרן לפעמים ורמז לדבר אליך למשה תמיד, ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל:

מגונקדש בכבדי. ולפי דעתי בעבור היות אהל מועד כולל הכל המשכן ואת כל כליו, הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים:

מדוקדשתי. והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד, והמזבח שהוא לפתחו:
ואת אהרן ואת בניו אקדש. שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים:

מהושכנתי. יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים, כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות, ומחיצה בין מחנה לויה למחנה ישראל כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה, ושם האהל בתוך בני ישראל, והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום, רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב, וכן כי תצא מחנה (דבר' כג, י) לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף, כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים, והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחס לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון:

מווידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (למעלה ג' יב):