פרק יז

אויסעו. אחז הכתוב דרך קצרה לומר למסעיהם כי ממדבר סין נסעו אל דפקה ומשם לאלוש, ומאלוש לרפידים.
וטעם על פי ה' ביד משה כאשר הזכרתי:

בוירב. הזכיר העם, ולא כל העם, כאשר הזכיר בדבר המן כי שתים כתות היו, האחד אין להם מים לשתות, והיא העושה מריבה עם משה, והשנית יש להם מים שהביאו מאלוש, והיא הרוצה לנסות את השם אם יתן מים, כאשר יפרש:
תנו לנו מים. למשה ואהרן מדברים ואין צורך להזכיר אהרן, כי כבר פירשתי כי משה לא דיבר עם ישראל רק ע"י אהרן והנה השיב למריבים עמו מה תריבון עמדי, נצעק כולנו אל השם, ואמר למנסים, מה תנסון את ה':

גויצמא. כאשר התחזק עליהם הצמא התרעמו על משה כי הרע להם להוציאם מארץ מצרים:

דויצעק. דבר הכתוב דרך משל כי רבי מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי, ואילו היה בהם יכולת היו סוקלין אותי:

הויאמר. יש אומרים בעבור שאמר עוד מעט וסקלוני, אמר לו השם עבור לפני העם המריבים עמך להודיע כי מים תתן להם עתה:
וקח אתך מזקני ישראל. ומטך אשר הכית בו, בצווי:

והנני. הטעם כי תמצאני, והטעם כחי וגבורתי בחורב
והכית בצור. שאין בו מים:
ואחז דרך קצרה שלא הזכיר ותשת העדה ובעירם:

זויקרא. משה או הקורא:
מסה ומריבה. בעבור שני דברים הנזכרים, ומשפט לשון הקדש כאשר יזכיר שני דברים יחל לעולם מהשני שהוא הקרוב כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו (יהושע כד ד) ואח"כ ואתן לעשו (שם), וככה הזכיר תחלה מסה, ואחר כך מריבה, ושב לפרש קריאת מריבה על ריב בני ישראל עם משה, ופי' מסה על נסותם את ה', והנה פי' המסה "היש ה' בקרבנו" שיעשה כל צרכנו, וזאת הכת השניה הכעיסה ה' יותר מן הראשונה, ע"כ אמר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה (דבר' ו טז):

חויבא. גוי עמלק הוא היושב בארץ הנגב (במד' יג כט):

טויאמר משה אל יהושע. הוא נין הנשיא אלישמע בן עמיהוד שהיה בעל דגל אפרים, וקראו הכתוב כאן יהושע בשם שקראו משה בדבר המרגלים:
בחר לנו. דרך הלשון לומר ככה, בחר לך (ש"ב כד יב) שבו לנו בזה (למטה כד יד):
אנשׁים. ידועים, בעלי גבורה, אנשי מלחמה, כמו כלם אנשים (במד' יג ג):
וצא הלחם. צא ממחנה ישראל להלחם בעמלק:
ואנכי אהיה נצב על ראש הגבעה שהוא חורב והוא הר סיני:
ומטה האלהים בידי. שארים בו ידי להתפלל:

יויעש. הזכיר אהרן וחור בעבור צורך לפרש תמכו בידיו:

יאוהיה. יש אומרים כי הרמת ידו כאשר במלחמה מי שבידו הנס, ואילו היה כן מרים אותו אהרן או חור או יעמידוהו במקום גבוה בהר שיראה עומד והנכון מה שאמרו קדמונינו:

יבוידי משה. ידענו כי אין כח באדם להרים ידיו יום שלם, ואפילו שעות מועטות, ואף כי עד בא השמש, והנה הזכיר וידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים, ע"כ לא היה יכול להרימם תמיד:
וטעם וישימו שלא היה יכול לעמוד ושגבו מקומו:
ואהרן וחור עמדו, ואמר הכתוב כבדים על לשון זכרים, וככה מזה אחד ומזה אחד, וכמוהו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחז' ב ט):
ויהי ידיו אמונה. כל אחד מידיו כמו בנות צעדה (ברא' מט כב) וכמו וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח):
ואמונה דבר עומד וקיים והוא שם דבר וי"א מגזרת ויהי אומן את הדסה (אסתר ב ז) כאלו אומנים הם שישאו ידיו:

יגויחלש אין הפרש בין וַיַחֲלשׁ, ובין וַיֶחֱלָש (איוב יד י). כאשר טעם יִטְרֹף (תה' ז ג) כמו יִטְרָף (ברא' מט כז) כי תדר נדר (במד' ל ד) וַיִדַר יעקב (ברא' כה כ) בפתח רק זאת הגזרה כמלת שם, פעם יוצאת ופעם עומדת או יהיה גבר ימות ויחלש, וכבר חלש כדרך, וירם תולעים ויבאש (למעלה טז כ) ע"כ הזכיר גבר בעל גבורה:

ידכתב זאת זכרון בספר. זו הפרשה בשנת הארבעים נאמרה, והעד שאמר בספר, בפתחות הבי"ת הנודע והוא ספר התורה או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות ה', ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר ומדרש עדו, ודברי הימים למלכי ישראל, וספרי שלמה:
וטעם באזני יהושע, כי השם ידע כי הוא עתיד להלחם עם מלכי כנען:
וטעם כי מחה אמחה, בעבור שהכעיס את השם, כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים, ובים, וככה מואב ופלשת, והנה זה עמלק שמע גבורת השם בעבור עמו ישראל, והנה בא ממקום רחוק להלחם עם ישראל ולא פחד מהשם, וכן כתוב ולא ירא אלהים (דבר' כה יח), ויש אומרים כי עמלק היה שם המלך בעבור שאמר הכתוב את עמלק ואת עמו (פ' יג) או עם אחר נתחבר עמו:

טוויבן מזבח. בחורב, ומלת מזבח מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא מזבח ה':

טזכי יד. כמו כי אשא אל שמים ידי (דבר' לב מ) והטעם כי השם שם ידו על כסאו וזאת היא שבועה, ור' ישועה אמר, כי יד חזקה תהיה ליושב בראשונה על כסא ישראל כאשר נאמר בשלמה על כסא ה' (דה"א כט כג) והטעם על שאול: