פרק כד

אואל משה אמר. כל מה שהזכיר למעלה עד עתה, הם התנאים שיספרם לישראל ואחר כן אמר למשה אחר שתכרות להם ברית תעלה אלי אתה ואהרן ובניו וע' מזקני ישראל שהם הבכורים הקדושים:

בונגש. אל תתמה בעבור שאמר בתחלה עלה אל ה' ואחר כך ונגש משה לבדו, ולא אמר ונגשת כי כן מנהג הלשון, וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים (ברא' יט כד) והטעם מאתו, ושמואל אמר, וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא) ולא אמר ואותי, ורבים ככה:

גויבא משה. לא הזכיר וירד מן ההר כי אין צורך.
וטעם ויבא משה בתוך מחנה ישראל, ויספר לעם את כל דברי ה', מצות עשה ולא תעשה שהם כתובים מן אתם ראיתם כי מן השמים (למעלה כ יט) עד סוף כי יהיה לך למוקש (למעלה כג לג). ואת כל המשפטים. אשר שם לפניהם, הם הנזכרים בפרשה הזאת:
ויען כל העם. כאילו הוא איש אחד:

דויכתוב משה. אחר שספר להם כל דברי השם המצות והמשפטים כתבם, וזהו ספר הברית:
ויבן מזבח תחת ההר. במקום שעמדו ישראל בעת מתן תורה, ומלת ויבן, משרת בעבור אחרת, כאלו כתב ושתים עשרה מצבה בנה:

הוישלח את נערי. הם הבחורים בני הזקנים הבחורים שיעלו עם משה:
ויעלו עלת. וזהו וזבחת עליו (למעלה כ כא):
והזכיר עם השלמים פרים כי האוכלים רבים היו:

וויקח חצי הדם. מהעולות והשלמים:
ומלת באגנות, כלים עגולים כמו אגן הסהר (שיר ז) ובלשון ערבי אגאן:
וחצי הדם של עולה והשלמים זרק על המזבח לשם, והנה באגנות ישמש לשנים שנתן חציו באגנות וחציו אחר באגנות:

זויקח. כאשר קרא באזני הזקנים וקבלו על נפשם אז לקח חצי הדם הנשאר, וזרקו על העם והם הזקנים, כי הם כנגד כל ישראל כמו שכתוב בפר העלם דבר של צבור, וסמכו זקני העדה את ידיהם (ויקרא ד טו) שהם כנגד כל ישראל:
וזאת הזריקה כמו, ויז על אהרן על בגדיו (שם ח ל):
וקראה דם הברית:

טויעל. לא הזכיר ההר כי אין צורך:

יויראו. במראה נבואה, כמו ראיתי את ה' יושב על כסא (מ"א כב יט דה"ב יח יח):
אמר הגאון כי ספיר לבן, ראייתו לבנת הספיר ואיננו רק אדום, והעד כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות, והנה כתוב זכו נזיריה משלג צחו מחלב (איכה ד ז) והנה הטעם כפול, אדמו עצם מפנינים, ספיר גזרתם (שם) והנה ספיר כמו פנינים, ועוד אם לבנת הספיר הוא לובן, מה טעם לומר כמעשה, היה ראוי לומר כמראה, והנכון כי לבנת מגזרת לבנה כמו חשכת מים (תה' יח יב) מגזרת חֲשֵכָה (ברא' טו יב). והנה לבנת הספיר, כאבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה שהוא דמות כסא:
וטעם וכעצם השמים לטוהר, תחת לבנת הספיר והוא הרקיע שהוא כעין הקרח שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל והנה כתוב ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחז' י כ) כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת רקיע, גם הוא תחת הכסא והכל תחת השם הנכבד:

יאואל אצילי. כמו ומאציליה (ישעי' מא ט) ולא הזכיר זקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא:
וטעם לא שלח ידו. כי ראו השם הנכבד ולא מתו, כאשר אפרש בפסוק כי לא יראני האדם וחי (למטה לג כ):
וטעם ויאכלו וישתו. שירדו שמחים מההר:
ויאכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם:
וישתו בשמחה, ור' יהודה הלוי אמר, כי טעם ויאכלו, כי הוצרכו שיאכלו, אעפ"י שנהנו מזיו השכינה, והזכיר זה בעבור משה שחיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ככתוב בפרשה אחרי זאת:

יבויאמר. ושב שם עד שאתן לך, אמר חכם אחד בספרד, כי הלוחות הראשונים שהיו מעשה אלהים, והטעם מתוקנים נבראו כמדת הארון, כי גם השניים מעשה אלהים היו שהוא בורא הכל, רק משה תקנם, כי התקון נקרא מעשה, כמו וימהר לעשות אותו (ברא' יח ז), ובעבור שהוא כתוב לוחות אבן ולא הזכיר אבנים כאשר הזכיר בשניים, והנה הראיתי לו בעלותי ההרה לקחת שני לוחות האבנים (דבר' ט ט), ושלש פעמים הזכיר, כי על כן פי' לוחות האבן, שהם ממין אבן לא מעץ, אמר הגאון כי אשר כתבתי, דבק עם לוחות האבן, ולא עם התורה והמצוה כי השם לא כתב רק עשרת הדברים ופי' התורה תורה שבכתב והמצוה תורה שבע"פ כי כל המצות ניתנו למשה בסיני בימים שעמד בהר וכן כתוב ואתה פה עמוד עמדי (דבר' ה כח) ולפי דעתי כי התורה הדבור הראשון והחמישי, והמצוה השמונה דברים:

יגויקם משה. מדרך הסברא כי יהושע הלך ממחנה ישראל עם משה, וישב בתחתית ההר עד רדת משה כי הנה לא ידע דבר העגל שנעשה, ואין טעם לשאול מה אכל, כי המן סביב למחנה לקט ואכל יום יום:

ידואל הזקנים. הידועים הם שראו השם הנכבד:
והנה אהרן. גם הוא בכור היה ואולי היה חור והוא מהשבעים, ושניהם ידינו תחת משה עד שובו, וכבר פירשתי כי יתרו לא בא רק בשנה השנית:

טוויעל. ויכס. וכבר כסה הענן בששה לחודש:

טזוישכן. וכבר שכן הכבוד, כי כן כתוב וירד ה' על הר סיני (למעלה יט כ), ועוד, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים (שם כ יח):
ויכסהו הענן. את משה ואדם לא ראהו:
ויקרא אל משה ביום השביעי. ואין צורך לשאלת הגאון למה לא עלה לראש ההר בתחלת עלותו כי לא יוכל לעלות כי אם ברשות:

יזומראה. הנה ההר כולו מכוסה ענן, ובראשו הכבוד ששם השם הנכבד היה נראה כאש אוכלת:

יחויבא ויעל אל ההר. הטעם אל ראש ההר ששם הכבוד:
ויהי משה בהר. שלא ירד, וכתוב על אלה הארבעים יום, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דבר' ט ט), וזה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו: