אנשים חייבות בברכת המזון, ויש ספק אם חייבות בברכת המזון מן התורה או מדרבנן, ולכן אם בעלה או בנה חולים, ואכלו ושבעו, ואינם יכולים לברך ברכת המזון בעצמם, אינה יכולה להוציאם ידי חובתם. ורק באופן שאכלו כזית, שאין חיובם לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, בזה יכולה האשה [שאכלה ושבעה] להוציאם ידי חובתם. [וראה להלן סעיף ו']. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שיט].
באף שנשים פטורות ממצות תלמוד תורה ומלמול את בניהם, מכל מקום אין להן להשמיט ברית ותורה בנוסח ברכת המזון, אלא צריכות לברך בנוסח הרגיל. וכן המנהג פשוט. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שכא].
גאין לנשים לברך בנוסח "ברכת המזון הקצר" המופיע באיזה סידורים, אלא תברכנה בנוסח הרגיל. ונשים הטרודות בטיפול בילדיהן, פטורות מלומר את נוסח הרחמן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שכא. הליכות עולם חלק ב' עמוד עא].
דנשים שאינן טהורות חייבות לברך ברכת המזון, שאין דברי תורה מקבלים טומאה. ועל מנהלות בית הספר לבנות להסביר לתלמידות מבני עדות המזרח והספרדים שהן חייבות בברכת המזון ובשאר ברכות גם בימי ראייתן. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שכג].
האשה שאכלה ושבעה ונסתפקה אם בירכה ברכת המזון או לא, אינה צריכה לברך מספק, הואיל ויש ספק אם חיובה בברכת המזון הוא מן התורה או מדרבנן. ומכל מקום טוב שתהרהר ברכת המזון בלבה [מתוך הסידור], הואיל ולדעת הרמב"ם והסמ"ג הרהור כדיבור דמי, ואיסור ברכה לבטלה אינו אלא כשמוציא בשפתיו. ואם יכולה לשמוע ברכת המזון מאחר, שיכוין להוציאה ידי חובה, וגם היא תכוין לצאת ידי חובה, שפיר דמי. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שכד].
ואשה שבירכה ברכת המזון ונתכוונה להוציא את האיש ידי חובתו, ושניהם אכלו כדי שביעה, בדיעבד יצא ידי חובה, ואינו צריך לחזור ולברך. וכל זה כשהאשה בירכה את כל נוסח ברכת המזון בשלימותו, כפי המנהג, אבל אם בירכה בנוסח המקוצר, לא יצא ידי חובה. ואם דילגה ברית ותורה, יצא. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שכד].
זקטן שאכל כזית צריכים לחנכו לברך ברכת המזון מדרבנן, וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן לכן לכתחלה אינו יכול להוציא ידי חובה את הגדול שאכל ושבע שחיובו בברכת המזון הוא מן התורה. אולם גדול שאכל שיעור כזית ולא שבע מאכילתו, יכול לצאת ידי חובת ברכת המזון בשמיעת הברכה מקטן. ואם הקטן אכל רק כזית, ולא שבע, והגדול אכל גם כן כזית, יש אומרים שאין הקטן יכול להוציאו ידי חובת ברכת המזון, ולכתחלה נכון לחוש לסברא זו, וכל אחד יברך לעצמו. ובשעת הדחק יכול לסמוך על המגן אברהם הסובר שבכהאי גוונא יכול הקטן להוציאו ידי חובה. [ילקוט יוסף, הלכות ברכות עמוד שכה, ועמוד תשיט. שארית יוסף ח"ג עמ' שיב].
חנער בן י"ג שנה ויום אחד שאין ידוע אם הביא ב' שערות או לא, ואכל כדי שביעה, אף על פי כן אין נכון שיוציא ידי חובת ברכת המזון את הגדול שאכל כדי שביעה, שמאחר והגדול חייב בברכת המזון מן התורה, לכתחלה מן הראוי שלא יוציאו ידי חובה, כדי לחוש להסוברים שאין לסמוך על החזקה שהנער הביא ב' שערות במידי דאורייתא. ומכל מקום מעיקר הדין סומכים על חזקה שהביא ב' שערות גם במידי דאורייתא. ואם הגדול אכל כזית ולא שבע, יכול להוציאו ידי חובה לכתחלה, שבאופן כזה אף קטן מוציא ידי-חובה את הגדול. [ילקו"י דיני חינוך קטן מהדורא בתרא עמוד קמד].
טקטן שאכל פת ביום האחרון של שנת הי"ג שלו, סמוך לשקיעת החמה, ובירך ברכת המזון בתחלת הלילה, וכשנעשה לבר מצוה לאחר צאת הכוכבים עדיין לא נתעכל המזון במעיו, אין לו לחזור ולברך ברכת המזון שנית, אף שעדיין שבע מאכילתו, דשמא הולכים אחר שעת האכילה, ושמא יש להתחשב בשעת השביעה, וספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף דיני ברכות עמ' שכז].
ימי שאכל אכילה גסה, יכול להוציא אחרים שאכלו ושבעו ידי חובת ברכת המזון, והוא שגרונו נהנה באותה אכילה. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שכט].
יאמי שמתו מוטל לפניו, והיינו שמת לו אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, ועדיין לא נקבר, פטור מכל המצוות האמורות בתורה, ולכן אוכל בלי ברכת המוציא, ובלי ברכת המזון. ומותר לו אף לאכול לכתחלה בלא ברכה. [אבל צריך ליטול ידיו קודם הסעודה, וכן בשחרית, בלא ברכה]. ואפילו אם אכל ושבע, אינו מברך ברכת המזון. ואם נקבר המת והוא עדיין שבע מאכילתו, אין לו לברך ברכת המזון לאחר הקבורה, דספק ברכות להקל. וטוב שיכוין על זה לצאת בברכת המזון של סעודת הבראה. [ילקו"י, דיני ברהמ"ז וברכות עמ' של].