אשלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים, ועונה עמהם ברכת הזימון ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו, בין אם עונה בין אם לא עונה, כל שהוא עומד שם. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שכבר נתחייב בזימון והיאך יברך בלא זימון. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שצ].
באם סיימו חלק מן המסובים את אכילתם, וחלק מן המסובים רוצים להמשיך באכילה, יזמנו, ומיד אחר שאמר המזמן "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" רשאים להמשיך באכילתם. והאשכנזים נוהגים להמתין עד שיסיים המזמן "הזן את הכל", ואחר כך ממשיכים באכילתם. והספרדים רשאים העונים להתחיל בברכת המזון מיד לאחר שהמזמן אמר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ואינם צריכים להמתין עד שיסיים המזמן ברכת הזן את הכל. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שצא].
גמה שיש נוהגים בישיבות הקדושות, שאם קדם אחד מהמסובים וסיים אכילתו קודם האחרים, וממהר ללימודו, אינו ממתין לזימון, אלא מברך ברכת המזון לעצמו, והולך, ויתר בני החבורה שהם למעלה מעשרה, מזמנים אחר כך, הנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שיכוונו בפירוש בשעה שבאים לאכול עמהם, שאינם רוצים לקבוע ולהצטרף עמהם לזימון. ונכון גם שיתחילו לאכול אחריהם באיזה רגעים. ועל כל פנים אם בני החבורה אינם מאריכים יותר מדאי, ראוי ונכון יותר להמתין לזימון. או שהראשון שסיים אכילתו יזמן, אם יסכימו הסועדים להפסיק כדי לענות לו לזימון, וימשיכו לאכול אחר שיענו. [ילקו"י שם עמ' שצא].
דוהוא הדין באותם המשתתפים בסעודות גדולות, כגון חתונות וכדומה, ואין להם אפשרות להמתין עד לסיום הסעודה ולזימון, ויש להם צורך גדול לילך קודם הזימון, אם אפשר שיזמנו בקבוצה של עשרה, עדיף יותר, ואם אי אפשר, בשעה שבאים לאכול יכוונו שאינם רוצים לקבוע ולהצטרף עמהם לזימון, ויתחילו לאכול איזה רגעים אחריהם, ואז הם רשאים לברך לעצמם ולילך קודם הזימון. אבל שלא במקום צורך גדול, ראוי לכל אחד לחייב עצמו בזימון ובפרט אם יש עשרה. [ונכון להנהיג בחתונות וכדומה, לברך מיד אחר הסעודה, ויניחו הריקודים לאחר מכן, ויש בזה תועלת מרובה]. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד שצג].