אמותר לנסוע באניה של קיטור, אשר רב החובל והמלחים שלה הם גוים, אף על-פי שממשיכים לנסוע גם בשבת, ואין לאסור משום איסור תחומין. ואפילו בערב-שבת מותר להפליג באניה זו אם הולך לדבר מצוה. [כגון אם עולה לארץ ישראל, או לגייס תרומות לישיבות הקדושות ותלמודי התורה, וכדומה]. ואין צריך להתנות עמם שלא לנסוע בשבת, כל שיודע בבירור שלא ישמעו לו. [והוא שלא יהיה ידוע לנו שאין בעומק הנהר עשרה טפחים]. אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת. ויש אומרים שגם אם נוסע לצורך פרנסה, אין זה חשיב כצורך מצוה. ואף בזמן הזה אין להקל להפליג באוניה לדבר הרשות, תוך ג' ימים לשבת, זולת אלה הרגילים להפליג בים, שאינם מרגישים כל צער בהפלגה בים. ובאניה שהקברניט וצוות העובדים שלה הם יהודים, אין להתיר להפליג בה אם מפליגים גם בשבת, אפילו אם מפליגים ביום א', לפי שהנוסעים נהנים ממלאכת שבת, ובימינו אין שום פיקוח נפש בדבר להמשיך בהפלגה בשבת, והאניה יכולה להטיל עוגן אפילו בלב ים. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד מח].
בבשבת עצמה אסור להתחיל להפליג בספינה, אף אם רוב הנוסעים והמלחים בה הם גויים, ואפילו לדבר מצוה, שאסור לשוט במים בשבת. ולכן מי שאין לו בית כנסת בשכונתו, ויש בית כנסת מעבר לנהר, אסור לו לילך לבית הכנסת בשבת על-ידי ספינה, גם אם זו ממונעת על-ידי גוים. וגם בספינת משוטים שאינה פועלת על-ידי מנוע חשמלי, אין להקל. [ילקו"י שם, עמוד נב].
גאסור לטוס במטוס בשבת, גם אם הצוות של אנשי המטוס ורוב הנוסעים הם גויים. ואפילו אם המטוס ממריא מערב-שבת, ורק הנחיתה תהיה בעצם יום השבת. אבל אם המטוס ינחת לאחר צאת השבת, יש אומרים שאין איסור לטוס בו כשרוב הנוסעים הם גוים. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד נב].
דמטוס שנחת בשדה התעופה, ונתברר שכבר נכנסה השבת, אין לצאת ממנו עד מוצאי שבת, כל שעבר על איסור תחומין. וכשאין מאפשרים לו להשאר באוירון, צריך לישאר בשבת בשטח שדה התעופה בלבד. ומותר למסור את הדרכון לשוטר גוי כדי להחתימו ולקבל רשות לעבור וליכנס לתוך שטח נמל התעופה. וכן אניה שהגיעה לחוף בשבת, אסור לו לרדת ממנה עד מוצאי-שבת. אלא אם כן האניה ממשיכה להפליג, שאז ירד וישאר בשטח הנמל. [שם נג].
הרכבת חשמלית המופעלת על-ידי מנוע חשמלי על-ידי גויים, אסור לנסוע בה בשבת, אף אם הרכבת עוצרת בלאו הכי בכל תחנה כדרכה מידי יום. ואין הבדל בזה בין נסיעה מעיר לעיר, שיש בזה איסור תחומין, [דאף שקרקע הרכבת למעלה מעשרה טפחים, מכל מקום מאחר והגלגלים עומדים על הקרקע חשיב כארעא סמיכתא]. ובין נסיעה בתוך העיר. שאף על-פי שי"ל שאין בזה משום הגברת זרם בתוספת הנוסע היהודי, מכל מקום יש לאסור משום זילותא דשבת, ועוד כמה טעמים. [ילקו"י שבת כרך א עמוד נה].
ותושב חוץ לארץ, המתגורר רחוק מבית הכנסת, והקשר היחיד שלו ליהדות הוא בכך שמגיע מידי שבת לבית הכנסת ברכבת כזו, שהנוהג בה הוא גוי, והיא עוצרת בלאו הכי בכל תחנה, ויש לחוש שאם ימנע מלבוא לביהכ"נ הדבר יביא את משפחתו לידי התבוללות ח"ו, אם הוא שואל אם מותר לו לנסוע ברכבת, אין להשיב לו להיתר, ובפרט אם הוא מטלטל את הכרטיסיה בכיסו. ולכן יש להציע לו [אם אפשר] להשכיר דירה לשבתות בסמוך לבית הכנסת. ואם אינו שואל, פעמים שיש להעלים עין ממנו, כדי לקרבו לתורה ולמצוות, ולא לדחותו לגמרי. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד נה].
זאין מקיפין על עיר להלחם בה פחות מג' ימים קודם השבת, ואף במלחמת מצוה אין מתחילים להלחם ביום שבת, ולא ג' ימים קודם השבת. אמנם אם יש חשש סכנה, ושהאויב יתחזק, או ח"ו יפתיע אותנו במיתקפה, מותר להתחיל אפילו בערב-שבת. ואם התחילו כבר במלחמה, ממשיכים להלחם אפילו בשבת, גם במלחמת הרשות. [ילקו"י שבת כרך א עמוד נו].
חתינוק שחלה ונדחית המילה לאחר יום השמיני ללידתו, ונתרפא ביום חמישי, או ביום שישי, אסור למולו ביום חמישי או שישי. וכן המנהג אצלינו, שיש לחוש פן יצטרכו לחלל עליו את השבת, כדי להעלות ארוכה ומרפא למכתו. ולכן יש לדחות את המילה ליום ראשון. ובמקום שיש להם מנהג ברור למול מילה שלא בזמנה ביום חמישי או שישי, יש להניחם במנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו. ובמקום שלא נתברר מנהגם, יש להחמיר בזה. וגם מרבני האשכנזים יש שהורו למול באופן כזה ביום ראשון. [אבל מותר לערוך מילה שלא בזמנה תוך ג' ימים ליום טוב]. והוא הדין בזה גם לגבי מילת גר, שאין למולו בימי חמישי ושישי כדי שלא יצטרכו לחלל עליו שבת ביום השלישי למילה. [ילקו"י שבת כרך א עמוד נז. יביע אומר ח"י סי' נד אות יד, וכן העלו גדולי הספרדים כדעת הרשב"ץ שלא למול מילה שלא בזמנה בימים ה' ו'].
טכל האמור הוא דוקא במילה שהיא בודאי שלא בזמנה, אבל בנולד ביום רביעי בבין השמשות, שדינו למולו ביום חמישי הבא, אסור לדחות את המילה לאחר השבת, אלא מלין אותו ביום חמישי, כי שמא זה הוא היום השמיני ללידתו, והיא מילה בזמנה העושים אותה בשבת, וכל שכן ביום חמישי. ולא עוד אלא אפילו הנולד ביום שני בין השמשות, ובשבוע שאחריו חלו ב' ימי ראש השנה בשלישי וברביעי בשבת, מותר למולו ביום חמישי שאחריו, שהרי אי אפשר למולו ביום שני, כי שמא זמן בין השמשות לילה הוא וחשיב שנולד ביום שלישי, ונמצא שזמנו מוטל בספק, ואין זה בשמיני שדוחה יום טוב. לכן יש לדחות את המילה לאחר יום טוב, שהוא ביום חמישי אחר ראש השנה. וביום חמישי זימניה הוא, ומלין אותו בו ביום. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד נט].
ילפי האמור יוצא, שמיום ה' בשבוע ואילך, אסור לעשות מעשה שכתוצאה ממנו יווצר מצב של פיקוח נפש, ויהיה צורך לחלל שבת. ולכן, בניתוח שאינו דחוף, כגון ניתוח שקדים, יש לקובעו לתחלת השבוע, שמא יצטרכו לחלל שבת לשם טיפול אחר הניתוח. [ויש מקילין בזה בשעת הצורך כשהיום הקבוע של הרופא המומחה הוא ביום חמישי או שישי, ואי אפשר בענין אחר]. ובכל אופן בדיעבד שכבר נעשה הניתוח שלא כדין סמוך לשבת, מותר לחלל את השבת בכל צורכי החולה שיש בו סכנה. ובניתוח דחוף, וכדומה, מותר לנתח בימי חמישי ושישי. [ויש מי שכתב שלכן ראוי שלא לצקת גג מיום ה' ואילך, כשיצטרכו אחר כך לחלל שבת בהשקייה. ואם עושים כן בדרך היתר, כגון שמיום שישי פותחים את המים בזרם חלש, כדי שיבואו המים על היציקה במשך השבת, או שמניחים על הגג ממטרות מים, אין לחוש כלל]. [ילקוט יוסף, שבת כרך א עמוד ס].
יאשיירא של גויים היוצאת למדבר, וידוע שיצטרכו לחלל שבת, אסור לישראל להצטרף עמהם לשיירא תוך ג' ימים לשבת. אבל ביום ראשון שני ושלישי, מותר לצאת. ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש, בכל אופן מותר להמשיך עם השיירא, אפילו אם עבר ויצא ביום שישי, וחלילה להסתכן. והעולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב-שבת, כיון דדבר מצוה הוא יכול לצאת עמהם, ופוסק עמהם לשבות. ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו יכול ללכת עמהם חוץ לתחום. [ילקו"י שבת א עמ' סא, ועמ' תקכז].