אאין קידוש אלא במקום סעודה, שנאמר: וקראת לשבת עונג, ופירשו חז"ל, שקריאת השבת (הקידוש) תהיה במקום עונג (הסעודה). לפיכך אם קידש על היין ולא סעד לא יצא גם ידי חובת קידוש. ואפילו סעד אחר כך בבית אחר לא יצא ידי חובת קידוש. והרי הוא כאוכל בלי קידוש, ולכן אם נאלץ לאכול סעודתו בבית אחר צריך לחזור ולקדש במקום סעודה שם. [שם עמ' רצג].
במי ששומע מחבירו או שכנו את ברכת הקידוש על היין, וכיון לצאת ידי חובת קידוש, ולא סעד שם, לא יצא ידי חובת קידוש, ובכל זה אין הבדל בין איש לאשה. [ילקו"י שבת א עמוד רצג].
גלפיכך השומע קידוש מחבירו או משכנו הקרוב אליו, ואין דעתו לסעוד שם, אסור לו לטעום כלום, שהואיל ואינו יוצא בזה ידי חובת קידוש, הרי אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו. אבל העומד בביתו ושלחנו ערוך לפניו ושומע הקידוש משכנו, ונתכוין השומע לצאת, וגם השכן המקדש נתכוין להוציאו, יצא ידי חובת קידוש, כיון שסועד במקום ששמע הקידוש. ואף שהשומע לא טעם מכוס הקידוש אין בכך כלום, שאין השתיה חובה אלא למקדש עצמו, אבל ליתר השומעים הטעימה היא רק למצוה מן המובחר לחיבוב מצוה.
דאם קידש על מנת לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת, אפילו הוא טרקלין גדול אין צריך לחזור ולקדש, הואיל והכל חדר אחד, אבל לכתחלה לא ישנה מקומו אפילו מפנה לפנה. ואם היה דעתו לפני הקידוש לסעוד בפנה האחרת מותר לעשות כן אף לכתחלה.
הלכתחלה אין לשנות את מקומו מחדר לחדר, אפילו אם בעת שקידש היה בדעתו לשנות את מקומו לחדר אחר. אבל בדיעבד אפילו מבית לבית או מבית לחצר, כל שגילה דעתו לפני הקידוש שברצונו לשנות את מקומו, אין צריך לחזור ולקדש, משום ספק ברכות להקל. [שם רצד].
ווהוא הדין אם רואה את מקומו הראשון דרך חלון וכיוצא בזה, ואפילו מקצת מקומו הראשון, שאין צריך לחזור ולקדש. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רצד].
זאם התנה בלבו מתחלה לשנות את מקומו מבית לבית, או מחדר לחדר, והוא רואה גם כן משם את מקומו הראשון, יכול לשנות את מקומו אף לכתחלה, כל שיש לו צורך בכך. ומכל שכן אם המקום השני סמוך למקום הראשון עד כדי שיהיה יכול לשמוע משם את הקידוש, דשפיר דמי גם לכתחלה לעשות כן, אם הוא רואה את מקומו, וגם היה דעתו מתחלה על כך.
חאם אכל אחר הקידוש כזית פת (כעשרים ושבע גרם), נחשב לקידוש במקום סעודה, ורשאי לסעוד אחר כך סעודתו בכל מקום אחר הרצוי לו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצה].
טסעודה שאמרו היינו כזית לחם, או כזית עוגה, או רביעית יין, או תבשיל של חמשת מיני דגן. וגם בקידוש הלילה אפשר להקל באכילת עוגה כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. אבל אכילת אורז אינה מועילה כדי לחושבו סעודה לענין זה, ואינו דומה לפת הבאה בכיסנין שהיא מחמשת מיני דגן. וכן אכילת תמרים לא מהני לקידוש במקום סעודה. אבל שתיית יין של הקידוש מעיקר הדין מהני לקידוש במקום סעודה. ואין צריך שישתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש. ומכל מקום כיון שיש חולקים בדבר, טוב להחמיר בקידוש של לילה שלא לסמוך על שתיית יין לקידוש במקום סעודה. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצו, ובמהדורת תשס"ד עמוד תקצח. שארית יוסף חלק ג' עמוד שצה. וטוב לחוש לסברת רבי עקיבא איגר ותוספת שבת שהוכיחו מכמה ראשונים דלא מהני שתיית יין לקידוש במקום סעודה].
יאין אכילת פירות נחשבת לסעודה, ואפילו בקידוש של היום אין לסמוך על אכילת פירות, אפילו משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ורק בשעת הדחק יש אומרים דסמכינן על פירות בקידוש של יום. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצח].
יאאם שתה רביעית חמר מדינה כגון שכר או בירה אינו חשוב כסעודה לענין זה, ורק בשעת הדחק יש אומרים שיש לסמוך גם על זה בקידוש של היום. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רצח].
יבהנוהגים לבקר אחר תפלת שבת שחרית בבית החתן או בבית אבי הבן, ואחד מקדש על כוס יין ושותה רביעית יין מכוס הקידוש, או שטועם כזית עוגה, ושאר יחידי הקהל אינם מדקדקים בכך, אלא כיון שכיוונו לצאת ידי חובת קידוש בשמיעתם נוהגים לטעום שם פירות ומגדנות ושותים שכר ובירה וכיוצא בזה, ודעתם לחזור ולקדש אחר כך כשילכו לביתם להוציא את בני ביתם ידי חובת קידוש, יש אומרים שאינו נכון לעשות כן, שכיון שאין זה קידוש במקום סעודה לגבי השומעים מיחידי הקהל, הרי הם כאוכלים ושותים בלי קידוש. ויש מתירים ומקיימים המנהג. ואף על פי שהחרד לדבר ה' יחוש לעצמו שלא לטעום שם אלא אם כן שותה בעצמו רביעית יין או אוכל כזית עוגה מחמשת המינים, [לאחר שנתכוון לצאת ידי חובת קידוש], מכל מקום אין למחות באלו שנוהגים להקל בדבר. אלא שלפחות נכון שיאכלו כזית פירות ויברכו ברכה אחרונה. ודע, שאלו ששותים שם חמר מדינה [שכר או בירה וכיוצא בזה], אינם צריכים לברך על זה "שהכל נהיה בדברו", כל שטעמו יין מכוס הקידוש, וכמבואר לעיל.
יגיכול אדם לקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כיון שהוא מקום סעודה להם. ויאמר כל סדר הקידוש, כולל ברכת בורא פרי הגפן. ואף שהם יודעים לברך ברכת הגפן, מכל מקום כיון שאינם יודעים לברך ברכת הקידוש, יברך הוא גם ברכת הגפן, ואם עדיין לא קידש בביתו אינו חייב לטעום מכוס הקידוש הזה, אלא יתן הכוס לשומעים ואחד מהם ישתה ממנו לפחות רוב רביעית, והשאר יטעמו טעימה כל שהיא לחיבוב מצוה. [ואף על פי שברכת היין בעלמא אין אחד יכול לברך על מנת שהשני ישתה, אם אין המברך עצמו שותה מהיין, והוא הדין בכל ברכות הנהנין, מכל מקום כאן שברכת בורא פרי הגפן שבקידוש היא ברכת חובה לקידוש, דינה כדין ברכת הקידוש עצמה, שיכול לברך אף על פי שאינו יוצא ידי חובה, הואיל וכל ישראל ערבין זה לזה]. ומכל מקום טוב שישתה שם רביעית. ואם יצא כבר ידי חובת קידוש, רשאי לשתות אפילו פחות מרביעית. [ילקו"י שבת כרך א' עמוד רצט].
ידאף בקידוש של יום שאינו חובה מן התורה, ואינו אלא ברכת בורא פרי הגפן בלבד, יכול לברך לאחרים אף על פי שאינו שותה מהיין. ומכל מקום יותר טוב שישתה רביעית יין בקידוש של יום ויחשב לו כקידוש במקום סעודה, וכנזכר לעיל. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ש'].
טוצריך לאכול במקום הקידוש תיכף ומיד לאחר הקידוש, ולא ישהה אפילו זמן קצר בין הקידוש לסעודה, ורק לצורך הסעודה עצמה מותר להפסיק. ומכל מקום בדיעבד שעבר ושהה בין הקידוש לסעודה, אין צריך לחזור ולקדש, ובפרט אם בשעה שקידש היה בדעתו לאכול מיד, ונשתהה בין הקידוש לסעודה אפילו לזמן מרובה, בדיעבד אין צריך לחזור ולקדש. במה דברים אמורים כשהיה בדעתו בשעת הקידוש לאכול לאלתר ונאנס ושהה, אבל אם לא היה בדעתו לאכול לאלתר אלא לאחר זמן, אם שהה כדי שיעור עיכול [שבעים ושתים דקות] צריך לחזור ולקדש, ואם לא שהה כדי שיעור עיכול, אין צריך לחזור ולקדש. ומכל מקום בליל פסח שיש מצוה לספר ביציאת מצרים, ולקרוא את ההגדה, ואין סועדים אלא לאחר זמן רב, אין כאן חשש הפסק כלל, וחשיב קידוש במקום סעודה, שכל מה שעושים אחר הקידוש דהיינו הטיבול הראשון וההגדה וההלל והכוס השני, הוא בכלל מצות היום וזכר ליציאת מצרים. [ילקוט יוסף שבת כרך א' מהדורת תשס"ד עמוד תר].
טזיש אומרים שאם אחר הקידוש יצא לחוץ ואחר כך חזר למקומו צריך לחזור ולקדש. ויש חולקים. ולכתחלה יש להזהר בזה מאד, אבל בדיעבד לא יחזור לקדש. [ילקו"י שבת א עמוד שא].
יזמטבח הנמצא בחצר הבית, ראוי שלא יצאו מן הבית אל המטבח כדי להביא ממנו דבר מה בין הקידוש לסעודה. ומכל מקום המקילים בזה, בפרט בחג הסוכות, יש להם על מה שיסמוכו. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שא].
יחמי שקידש ואכל, ואחר אכילתו הקיא כל מה שאכל ושתה, יחזור ויאכל לכל הפחות כזית פת, כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה. ואם אינו יכול לאכול, או שחושש ששוב יקיא כל מה שיאכל, אין צריך לאכול. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד שב].