אבתפלת המנחה בערב שבת אין אומרים וידוי, ואין נופלים על פניהם, מפני שהוא סמוך לשבת. וגם אם מתפללים מנחה גדולה, אין נופלים על פניהם. ויש שנהגו לעשות התרת קללות בכל ערב שבת אחר שחרית, או קודם תפלת מנחה. וכן הנהיג המקובל מהר"ש מערבי ז"ל. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצו].
בלכתחלה ראוי לקבוע זמן תפלת מנחה בערב שבת כ-עשרים דקות קודם השקיעה, ומיד לאחר מנחה יאמרו קבלת שבת. [ויש המקדימים תפלת מנחה, באופן שיאמרו קבלת שבת קודם השקיעה, ויש שאינם מקפידים בזה]. וצבור המגיע בערב שבת לבית הכנסת לאחר השקיעה, מותר להם להתפלל מנחה עם חזרת השליח צבור לאחר השקיעה, ולקבל שבת בתוך י"ג דקות וחצי שלאחר השקיעה, כל שיש צורך בדבר, וגם כדי למנוע מחלוקת בקרב הקהל. וכמובן שיש להזהיר את הקהל המגיע מאוחר לביהכ"נ, שעליהם לפרוש ממלאכה כרבע שעה קודם השקיעה, כדי לקבל תוספת שבת בביתם. ומי שאיחר להתפלל מנחה בערב שבת, והוא סמוך לצאת הכוכבים, יתפלל מנחה אף שיודע שבאמצע תפלת הי"ח יגיע זמן צאת הכוכבים, ובלבד שמתחיל את העמידה קודם צאת הכוכבים. [ילקו"י שבת א' עמוד קצו. ומה שכתבנו לגבי מי שאיחר וכו', כן הוא בספר האשכול [הל' מנחה אות כה] דמנהגא הוא להתחיל במנחה אף שבאמצע התפלה יגיע צאה"כ, והמנהג כן גם בער"ש, וכתב עוד, דהכי מנהגא, ואנו נוהגים לומר הביננו. נמצא שדעתו דשרי להתחיל מנחה אף שיסיים העמידה בצאה"כ. ואמנם מבואר מדברי האשכול שם דש"צ צריך לסיים החזרה קודם צאה"כ, ואם לא יוכל לסיים קודם צאה"כ, לא יתחיל בחזרה, אלא יעשו קדושה].
גהנוהגים להתפלל מנחה עם תפילין שימושא רבא, בערב שבת נכון שלא יניחו תפילין במנחה. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצז].
דכבר ביארנו שמי שלא התפלל מנחה בערב שבת, ובא לבית הכנסת ושמע אמירת "ברכו" מצבור במנין הסמוך המתפללים ערבית מבעוד יום, אין לו לענות עמהם ברכו, ועל הצד היותר טוב יתנה שאינו מקבל עליו שבת, ויהרהר עניית "ברכו" בלבו. ומכל מקום אם קיבל עליו שבת ביחידות קודם שהתפלל מנחה, או שלא אמר יעלה ויבא בראש חודש, חוזר ומתפלל מנחה, כיון שעדיין לא ענה "ברכו" עם הקהל. [ילקו"י שבת א עמ' קצז, ועמ' תקסב]
המי שלא התפלל מנחה בערב שבת, והגיע לבית הכנסת אחר שהצבור קיבל עליו שבת, לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת, אלא יתפלל במקום אחר. אולם אם בשעה שמתחיל להתפלל הצבור עדיין לא קיבל עליו שבת, רשאי להתחיל את העמידה, אף שיודע שבאמצע התפלה הצבור יגיע לקבלת שבת. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד קצט]
ומנהגינו שבעת אמירת "מזמור לדוד" ו"לכה דודי" הופכים את פניהם לצד מערב. ומקור מנהג זה הוא בדברי האר"י ז"ל. ואף שמחזירים אחוריהם לארון הקודש, אין לפקפק במנהג זה, שיסודתו בהררי קודש, והנח להם לישראל. ואין בזה לא איסור ולא גנאי, כיון שעושים כן לשם קבלת שבת, וגם הספר תורה גבוה מן הארץ עשרה טפחים. [ילקו"י שבת א' קצט]
זסדר קבלת שבת, מנהג חסידים ואנשי מעשה לומר שלש פעמים בואי כלה. וכך יעשה, בפעם הראשונה שוחה קצת לשמאלו, ובפעם השניה שוחה קצת לימינו, ובפעם השלישית שוחה קצת לפניו. ובעת קבלת שבת הוא מקבל תוספת נשמה יתירה, וכשאומר בואי כלה מקבל תוספת הנפש של נר"ן, ואחר כך כשעונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, מקבל תוספת הרוח של נר"ן, וכשאומר בסוף ברכות קריאת שמע ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום, מקבל תוספת הנשמה של נר"ן. [ובעת שאומרים "בואי כלה וכו"' בזה מקבלים את השבת לפי מנהגינו]. והמנהג לסמוך לבואי כלה פרק במה מדליקין, ואחר כך אומרים מזמור שיר ליום השבת, וכן ראוי להנהיג. ודי לומר מזמור שיר פעם אחת, וכן מנהגינו. [ילקו"י שם עמ' ר'] ומנהג יוצאי תימן להתעטף בטלית גדול קודם קבלת שבת, ואם הוא קודם השקיעה יש להם לברך על הטלית. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית סימן יח הערה א'].
חעל פי דעת מרן השלחן ערוך אמירת "מזמור שיר ליום השבת" היא כמו "ברכו את ה' המבורך" לדידהו, שנחשבת קבלת שבת, ואסורים בכל המלאכות. ולפי דעת האר"י ז"ל עיקר קבלת שבת הוא באומרו "בואי כלה", ואז נאסר בעשיית מלאכה. וכתב מהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן לו) שלדעת מרן אף על פי שאמר "בואי כלה" אינו אלא הזמנה בעלמא, ולא קבלת שבת ממש. ומכל מקום נכון לנהוג כדעת האר"י ז"ל. [וכן דעת מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סי' לט). וכ"כ בשו"ת הלק"ט ח"א (סי' נב). וראה בהליכות עולם חלק ד'].
טמצות תוספת מחול על הקודש בשבת ויום טוב, דיה אף במספר דקות לפני שקיעת החמה. וטוב שיאמר בפיו קודם השקיעה אחר תפלת מנחה בלחש, שהוא מקבל עליו תוספת שבת (או יום טוב) מחול על הקודש. אבל אין זה לעיכובא ומהני אף קבלה במחשבה. [הליכות עולם ח"ג עמ' עא. ומ"ש להעיר בשו"ת אלישיב הכהן, הנה המדקדק בדברי הראשונים שהביא יראה שאין שום ראיה לדבריו].
ימי שקיבל עליו תוספת שבת עם הצבור אינו רשאי להקל אפילו באיסור שבות. אבל יחיד שקיבל עליו תוספת שבת, רשאי להקל באיסורי שבות בבין השמשות במקום מצוה, כגון לומר לעכו"ם שידליק נרות לצורך לימודו, או אם היה טרוד בערב שבת ורוצה לעשר פירותיו לשבת.
יאמוהל שקיבל עליו שבת מבעוד יום, אחר פלג המנחה, ובא אליו אדם להזמינו לעשות מילה לבנו הנולד לו בערב שבת שעבר, אם יש שם עוד מוהלים שלא קיבלו עליהם שבת, יש להעדיפם על פני המוהל שקיבל עליו שבת, אלא אם כן הוא מומחה ביותר. [לוית חן סימן צח].
יבמקדימין להתפלל ערבית מוקדם יותר מבימות החול, ומזמן פלג המנחה [שעה ורבע קודם צאת הכוכבים] יכול להתפלל ערבית ולקבל שבת, ולאכול מיד. ומכל מקום טוב ונכון שיאכל עוד כזית פת אחר שיגיע זמן צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רא. שכ"ד מרן הש"ע. ואמנם דעת ספר חסידים והב"ח ועוד אחרונים, דכיון דילפי' ג' סעודות משבת היום וכו' בעי' שיאכל דוקא בשבת, ולא מבעו"י. ולכן אם אפשר טוב לחוש לדבריהם ולחזור ולאכול כביצה פת בצאה"כ].
יגכשמתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים, צריך הרב או הגבאי להכריז אחר התפלה, ולהזכיר לצבור לחזור ולקרוא קריאת שמע אחר צאת הכוכבים. [ילקו"י שבת כרך א עמוד רא].
ידהמנהג פשוט שאין אומרים בתפלת ערבית בליל שבת ויום טוב "והוא רחום יכפר עוון", וכמה טעמים לזה. ואין לשנות מהמנהג. אבל בפסוקי דזמרה בשחרית אומרים והוא רחום, שהוא שבח בעלמא. וכן יש לאומרו בליל ראש חודש ובחול המועד. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רה, ובמהדורת תשס"ד עמוד תקע].
טומנהגינו לומר קדיש על ישראל אחר במה מדליקין, ואח"כ אומרים פסוקים [או מזמור שיר ליום השבת] וחצי קדיש קודם אמירת "ברכו". ויש נוהגים על פי סידור עץ חיים, שמיד אחר קדיש על ישראל אומרים "ברכו", ויש להם על מה שיסמוכו, והנח להם במנהגם. [שם עמ' רה].
טזבברכת השכיבנו שבתפלת ערבית של שבת, אינו חותם בה שומר את עמו ישראל וכו', שהרי שבת אינה צריכה שמירה, כי השבת עצמה היא השומרת אותנו. ולכן כשמגיע ל"והגן בעדינו" אומר שם ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת שלום וכו'. ואין לומר סוכת רחמים ושלום, אלא סוכת שלום בלבד. וחותם, ברוך אתה ה' הפורס סוכת שלום עלינו וכו'. [ילקו"י שבת כרך א עמוד רו. ירחון קול תורה תשרי תשס"ד עמוד נו].
יזאם טעה וחתם בליל שבת בברכת השכיבנו שומר את עמו ישראל לעד, אם נזכר בתוך כדי דיבור [שיעור שיאמר שלום עליך רבי], יאמר מיד אחר תיבת לעד הפורס וכו'. ואם שהה זמן של תוך כדי דיבור מסיום הברכה, יצא ידי חובה ואינו צריך לחזור ולברך ברכת השכיבנו. [ילקו"י שבת כרך א עמוד רו. ירחון קול תורה שם עמוד נז].
יחאחר סיום ברכת הפורס סוכת שלום וכו', אומרים פסוק "ושמרו בני ישראל את השבת וכו"'. ובמועדים אומרים אלה מועדי וגו', וידבר משה וגו'. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד רח]
יטנוהגים לומר חצי קדיש בין גאולה לתפלה של ערבית, שמעיקר הדין תפלת ערבית רשות גם בערבית של שבת ושל יו"ט. ואם חל ראש חודש בשבת, ושכח לומר בתפלת ערבית "יעלה ויבא", אינו חוזר, והוא משום שאין מקדשין את החודש בלילה. [שם עמ' רח].
כאומר ויכולו בתפלת לחש של ערבית, דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכולו, כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אל תקרי ויכולו אלא ויכלו, פירוש, הקדוש ברוך הוא והוא. ובדיעבד אם לא אמרו אין מחזירין אותו, ובפרט שאומרים ויכולו בקידוש. [ילקו"י שבת כרך א עמוד רט].
כאנער שימלאו לו י"ג שנה בשבת [דהיינו יום שנולד בו], מותר לו להתפלל כשליח צבור בערבית של שבת. אבל אם מתפללים ערבית של שבת מבעוד יום, לא יעמוד להתפלל כשליח צבור. אבל לעצמו מותר לו להתפלל ערבית מבעוד יום, ואינו צריך להמתין מלהתפלל עד שיהיה לילה ודאי, כדי שיהיה לבר חיובא. והמחמיר להמתין מלהתפלל ערבית עד שיהיה לילה ודאי, כדי שיהיה מחוייב במצוות, תבוא עליו ברכה. ועל כל פנים צריך שיחזור לקרוא קריאת שמע כשיחשיך. ובלאו הכי גם כל הקהל צריכים לעשות כן. [ילקו"י שבת כרך א עמוד רי].
כביש לנהוג בכל תפלות של יום שבת לומר: "שבת קדשך וינוחו בו", בין בשחרית, בין במוסף ובין במנחה. אבל בערבית של שבת יש לומר "וינוחו בה". והנוהגים לומר בתפלת המנחה "וינוחו בם", יש להם על מה שיסמוכו. אלא שצריכים לומר "והנחילנו ה' אלוקינו שבתות קדשך וינוחו בם", ושלא כהטועים לומר שבת קדשך וינוחו בם. [ילקו"י שבת א עמוד ריא. ואף על פי שאין לשנות מנוסח התפלה, הנה כאן כך היה הנוסח מלפני שנים, ואחרים שינו אותו. וראה במה שכתבנו בס"ד בירחון קול תורה סיון תשס"ג, ובתמוז תשס"ג עמוד טז].
כגאחר תפלת שמונה עשרה של ערבית של שבת חוזרים לומר "ויכולו", משום יום טוב שחל להיות בשבת, שאז אין אומרים אותו בתפלה. וגם להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל. ואומרים אותו בקול רם ומעומד. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד ריב]
כדמי שלא אמר ויכולו עם הצבור, כשאומר אחר כך ויכולו לא יתכוין לשם עדות, אלא כקורא בתורה. וכן הנשים האומרות ויכולו, לא יתכוונו לשם עדות. ויש אומרים שצריך שיאמר ויכולו עם אדם נוסף, והעיקר לדינא שיכול לאומרו ביחיד כשאינו מתכוין לשם עדות. [ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ריב].
כההשליח צבור אומר ברכה "מעין שבע", ואין היחיד אומר אותה. ובשבת שבעשרת ימי תשובה אומר "המלך הקדוש שאין כמוהו". ואם טעה ואמר האל הקדוש שאין כמוהו, אם עדיין לא סיים הברכה, חוזר ואומר המלך הקדוש וכו'. ואם סיים הברכה אינו חוזר. [ילקו"י שבת כרך א עמוד ריג].
כויש חזנים ושליחי צבור שנהגו לכרוע ולהשתחות בתחלת ברכה "מעין שבע", לפי שחשבו שברכה זו היא כמו חזרה לתפלת לחש. וזה אינו, כי באמת אין ברכה "מעין שבע" נחשבת כעין חזרה, ולא מצאנו שתקנו בה כריעה והשתחויה. הילכך שב ואל תעשה עדיף, שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים, וכמו שכתוב בשלחן ערוך [סימן קיג סעיף ג]. והשליח צבור שכורע ומשתחוה בתחלתה אין גוערים בו, אלא יש להודיעו שאין ראוי לעשות כן, ומלמדים אותו שלא ישחה במקום שלא תיקנו חכמים. [ילקוט יוסף שבת א עמ' רטו]
כזאומרים ברכה מעין שבע גם בשבת ויום טוב, וגם בשבת שבאה אחר יום טוב. וביום טוב שחל בשבת, אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע. אולם ליל פסח שחל בשבת, אין אומרים בו ברכה מעין שבע, דספק ברכות להקל. ומכל מקום שליח צבור שטעה והתחיל באמירת ברכה מעין שבע בליל פסח שחל בשבת, אין להפסיק אותו באמצע הברכה. אלא שלא יענו אמן אחר ברכתו, דספק אמן יתומה לקולא. ואחר הברכה יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". [ילקוט יוסף שבת א עמ' רטו. חזון עובדיה פסח מהדו' תשס"ג עמו' שלו].
כחאין לשליח צבור לומר ברכה מעין שבע אלא אך ורק בבית כנסת, במקום הקבוע לתפלה. אבל אם מתפללים בבית חתנים ובבית אבלים, וכיוצא בזה, אין לומר ברכה זו. ובירושלים שקדושתה חמורה, נהגו לברך ברכה זו בכל מקום, שמפני רוב קדושתה חשובה כבית כנסת. ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכל זה בירושלים העתיקה שקדושתה מרובה. [יביע אומר ח"י]. ואם נהגו לומר ברכה מעין שבע גם בירושלים החדשה, אין זו ברכה לבטלה. בפרט שכך היה המנהג. ויש מאחינו האשכנזים הנוהגים שגם בירושלים אין מברכים ברכה זו בבית חתנים או בבית אבלים. [ילקוט יוסף שבת א עמ' רטז, ועמ' תקעב]
כטכשהצבור מתפלל בליל שבת בבית מדרש, מקום שמתקבצים שם ולומדים בצוותא, יש לומר שם ברכה מעין שבע. אבל חדר שליד בית הכנסת, שלפעמים מכניסים לשם ספר תורה, אין לומר שם ברכה מעין שבע. אבל בירושלים העתיקה נוהגים לאומרה בכל מקום, וכמבואר. [ילקו"י שבת כרך א עמוד ריח].
לשליח צבור ששמע קדיש באמצע מעין שבע, אסור לו להפסיק ולענות אמן באמצע הברכה, ושב ואל תעשה עדיף. [ילקו"י שבת כרך א עמוד ריח].
לאאין לדבר בשעה שאומרים ויכולו, ולא בשעה שהשליח צבור אומר ברכה מעין שבע. [ילקו"י שבת כרך א עמוד ריט].
לבאם טעה והתפלל בליל שבת תפלה של חול, ולא הזכיר של שבת, או שלא התפלל כלל, ושמע משליח צבור ברכה מעין שבע מתחלתה ועד סופה, [והשליח צבור נתכוין עליו להוציאו ידי חובה, והוא גם כן נתכוין לצאת] יצא. כן פסק מרן השלחן ערוך. ומכל מקום, מכיון שיש חולקים וסוברים שלא יוצאים בברכה "מעין שבע" במקום שבע ברכות של התפלה, נכון לכתחלה שיתפלל תפלת ערבית של שבת במילואה, ורק בדיעבד שכבר כיון לצאת בברכה "מעין שבע", יצא ידי חובה.
לגוכן מי שנאנס ולא התפלל מנחה בערב שבת, שצריך להתפלל ערבית שתים של שבת, יכול לסמוך לתשלומי מנחה, על ברכה "מעין שבע" ששומע מהשליח ציבור. ומכל מקום, יותר נכון לכתחלה שיתפלל ערבית שתים של שבת, ולא יתכוין לצאת ידי חובת תפלת התשלומין בברכה "מעין שבע", ורק בדיעבד שכבר כיון לצאת בברכה "מעין שבע", יצא ידי חובה. אך שליח ציבור עצמו שצריך להתפלל תפלת תשלומין, יוצא לכתחלה ידי חובה כשאומר הברכה "מעין שבע", ואין לו לחזור ולהתפלל תשלומין, שספק ברכות להקל.
לדאם חל יום טוב בשבת, ושכח והתפלל בליל שבת תפלה של יום טוב לבד, ולא הזכיר שבת, שצריך לחזור ולהתפלל, אינו יוצא ידי חובה בברכה "מעין שבע" ששומע מהשליח ציבור, שהרי אפילו אם חזר והתפלל ערבית שלימה של שבת לא יצא, הואיל ובשבת ויום טוב צריך להתפלל תפלה אחת הכוללת שתי קדושות, ואין תפלה לחצאים. [הליכות עולם ח"ג, וזה דלא כמו שסברנו בילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד ריט].
להוכן מי שטעה בתפלת ראש חודש בימות הגשמים, ולא הזכיר "יעלה ויבא", וכשחזר והתפלל הזכיר "יעלה ויבא", אך שכח לשאול "טל ומטר", צריך לחזור ולהתפלל פעם שלישית כהוגן. ואין לצרף מה ששאל "טל ומטר" בתפלה הראשונה, ומה שהזכיר "יעלה ויבא" בתפלה השניה, שסוף סוף כל תפלה בפני עצמה יש בה חסרון המצריך לחזור.[הליכ"ע שם].