אוְאֵלֶּה שְׁמוֹת. אֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים בְּכָאן הָיוּ רְאוּיִים לְהִוָּדַע בְּשֵׁם, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם רָאוּי לִהְיוֹת נֶחְשָׁב אִישׁ עַל שְׁמוֹ הַמּוֹרֶה עַל צוּרָתוֹ הָאִישִׁיִּית. וְאֵלֶּה כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם הָיוּ לִמְאוֹרוֹת, וְלֹא יָצָא הַדּוֹר לְתַרְבּוּת רָעָה. אָמְנָם אַחֲרֵי מוֹתָם לֹא הָיוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבִּבְנֵיהֶם כָּל כָּךְ חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
ווְכָל הַדּוֹר הַהוּא. כָּל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, שֶׁלֹּא בָא הַדּוֹר לְקִלְקוּל גָּמוּר כָּל יְמֵיהֶם:
זפָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. וְאַחַר שֶׁמֵּתוּ כָּל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ נָטוּ לְדַרְכֵי שְׁרָצִים, שֶׁרָצִים לִבְאֵר שַׁחַת, וּבְכֵן.
חוַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם וְכוּ'. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה זִכָּרוֹן מִמֶּנּוּ בְּדִבְרֵי הַיָּמִים לַמְּלָכִים בְּלִי סָפֵק, בִּפְרָט בְּעִנְיַן הַחִדּוּשׁ אֲשֶׁר שָׂם לְחֹק, לֹא עָלְתָה עַל לֵב הַמֶּלֶךְ הֶחָדָשׁ אֶפְשָׁרוּת הֱיוֹתוֹ מִזֶּה הָעָם, וְשֶׁהָיָה עִם זֶה רָאוּי לָשֵׂאת פָּנִים לְעַמּוֹ בַּעֲבוּרוֹ.
יהָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ. לָבֹא עָלָיו בַּעֲקִיפִין:
וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. מֵעַצְמוֹ, מִבְּלִי שֶׁנְּגָרְשֵׁם בְּכֹחַ בִּלְתִּי סִבָּה מְבוֹאֶרֶת, לָתֵת אוֹתָנוּ לְשִׁמְצָה בְּקָמֵינוּ. וְזֶה נַעֲשֶׂה "פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה", כִּי תִקְרֶאנָה רָעוֹת וְצָרוֹת שֶׁל אֵיזוֹ מִלְחָמָה, כְּמוֹ "וַתִּכַל דָּוִד" (שמואל ב יג:לט), נֶפֶשׁ דָּוִד.
וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ. כִּי בִּהְיוֹתָם נִבְדָּלִים מִמֶּנּוּ בַּמִּילָה וּבַלָּשׁוֹן וּבַדֵּעוֹת הָעִבְרִים, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יָכְלוּ הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם (בראשית מג:לב), הֵם לָנוּ לְאוֹיְבִים בְּלִי סָפֵק, וִיגַלּוּ שִׂנְאָתָם אָז בְּעֵת צָרוֹת הַמִּלְחָמָה.
יאלְמַעַן עַנּוֹתוֹ. כְּדֵי שֶׁיַּסְכִּימוּ לָצֵאת אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.
וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת. וְהֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְמַס לִבְנוֹת אֶת הֶעָרִים.
יגוַיַּעֲבִידוּ. כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָם מְבַזִּים עַצְמָם לִפְעֻלָּה פְּחוּתָה, שָׂמוּ אוֹתָם לַעֲבָדִים, וְזֶה כִּי כְּפִי מַה שֶׁהָיוּ מוֹסִיפִים חֲטָאַת עַל חֲטָאַת כֵּן אָבְדָה עֲצָתָם, וְיָצְאוּ מֵרָעָה לְרָעָה.
ידוַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם. כַּאֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לַחֲטֹא בְּדֵעוֹת וּבְמַעֲשִׂים, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַנָּבִיא בְּאָמְרוֹ (יחזקאל כ:ח) "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם". וְכֵן הָיְתָה יַד צָרֵיהֶם עֲלֵיהֶם הָלוֹךְ וְקָשֶׁה.
טולַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת. לְאוֹתָן שֶׁהָיוּ בְּעִיר מִצְרַיִם, כִּי אָמְנָם בְּעַם כָּל כָּךְ רַב לֹא הָיוּ שְׁתֵּי מְיַלְּדוֹת בִּלְבָד. אֲבָל אַחַר שֶׁבָּגְדוּ בַמֶּלֶךְ מְיַלְּדוֹת מִצְרַיִם, אַחַר שֶׁדִּבֵּר לָהֶן הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ, לֹא שָׂם לִבּוֹ לִבְטוֹחַ בִּמְיַלְּדוֹת שְׁאָר מְקוֹמוֹת.
יחמַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן. שֶׁבְּגַדְתֶּן בִּי, כִּי הִנֵּה כְּשֶׁצִּוִּיתִי לֹא מֵאַנְתֶּם לַעֲשׂוֹת מִצְוֹתִי, וּבָטַחְתִּי בָכֶן שֶׁתָּמִיתוּ הַיְלָדִים, וְתוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה.
וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וְלֹא דַי שֶׁלֹּא עֲשִׂיתֶן מִצְוָתִי לַהֲמִיתָן, כִּי גַם נְתַתֶּם עֵצוֹת לְהַחֲיוֹתָם.
יטכִּי חָיוֹת הֵנָּה. בְּקִיאוֹת בִּמְלֶאכֶת הַמְיַלֶּדֶת, וְאִם נֶחְפֹּץ לַעֲשׂוֹת דָּבָר אוֹ לְדַבֵּר שֶׁלֹּא כַהֹגֶן, תִּהְיֶינָה מַרְגִּישׁוֹת בַּדָּבָר וְלֹא תִקְרֶאנָה עוֹד אוֹתָנוּ לְיַלֵּד, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שָׁוֶה לְהָמִית אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם בִּלְבָד.