אאסור לדבר דברי חול בשבת, והיינו בדברים שאסור לעשותם בשבת, כגון למחר אעשה כן, או למחר אסע במכונית, או אכתוב מכתב, או אקנה סחורה פלונית, או היאך אבנה הבית למחר. ואין הבדל בין מלאכות האסורות מן התורה, ובין איסורי שבות מדרבנן. וכן אין הבדל בין אם אומר כן לאחר, או אומר כן בינו לבין עצמו, וכן אין הבדל בזה בין אם אומר זאת לשותפו או לבעל חנות, או לאדם אחר שאינו קשור כלל לענין. אבל דבר שמותר לעשותו בשבת באיזה אופן, מעיקר הדין מותר לדבר עליו בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעב].
באפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות בשבת. ולכן גם בדברים שאין בהם שום זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל, גם בהם צריך למעט בשבת. ודברי גנאי וקלות ראש, אסור אפילו בחול ואפילו מעט. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעד].
גראוי ונכון לכל מי שקדושת שבת קרובה ללבו שלא ידבר בה כי אם בדברי תורה ובדברים הצריכים לו. וכן אמרו חכמינו, וישבות ביום השביעי, מאי וישבות? ששבת מן הדיבור, שבכל יום ויום היה אומר: יהי כך וכך. ובשבת שלמו מעשי בראשית ופסק הדיבור. ועוד אמרו, שבת לה', מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר, אף אתה שבות ממאמר. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד קעה].
דהמבקר את חבירו בשבת, אל יאמר לו שלום כדרכו בימות החול, אלא צריך לומר לו "שבת שלום", לקיים מה שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו". [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעו].
הבן השומע את אביו או את אמו המדברים דברי חול בשבת, והוא בקי בהלכה שדבר זה אכן אסור לאומרו בשבת, יאמר להם: למדנו שאסור לדבר דברי חול בשבת, כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו, והוא יבין מעצמו ולא יתבייש. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעו].
ומי ששומע את אשתו המדברת דברי חול בשבת, אם יודע שאם יעיר לה תקבל ממנו, צריך להעיר לה בניחותא שהדבר אסור לפי ההלכה. אך אם לא תשמע לו, ועל ידי שיעיר לה יתבטל השלום בבית, יניח הדבר לפעם אחרת להסביר לה האיסור, שגדול השלום מאד. [שם עמו' קעז].
זחפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת, ולכן מותר למכור את העליות לספר תורה, פתיחת ההיכל, והגבהת הספר תורה, אף אם עושים כן על-ידי הכרזה, וכל המרבה במחיר זוכה בעשיית המצוה. מאחר שאין המכירה לצורך אדם, אלא לצרכי מצוה. ואין לערער עליהם שנראה הדבר כמקח וממכר בשבת ויום טוב, כי מאחר שאמרו חז"ל חפצי שמים מותרים, אף הנדבות שנתרמו בשביל מצות אלו, נחשבים כחפצי שמים, לשלם כל ההוצאות של בית הכנסת, כגון נר למאור החשמל בחול ובשבת, ושכר החזנים, והנקיון בבית הכנסת. והנח להם לישראל. וכן מותר לערוך מגביות בשבתות ובימים טובים, להחזקת התלמודי תורה והישיבות, ומוסדות הצדקה והחסד. אך אסור להקדיש בשבת ספרים או חפץ כלשהו לבית הכנסת, אלא אם כן הקדיש את הספרים והחפצים מערב שבת, שאז מותר להביאם לבית הכנסת בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעז]
חלכתחלה ראוי שלא לומר למחר אכתוב ספר תורה או מזוזה, אף שהוא דבר מצוה. ואם מתיירא שיתרשל בדבר, מותר לו לזרז את עצמו, דאמירתו לגבוה הוי כנדר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קעט].
טלדבר בשבת על עשיית מלאכה למחרת לצורך חולה, שאומר שיעשה כך וכך לצורך החולה, אם יש בדיבורו צורך רפואתו של החולה מותר לדבר בזה, דזה הוי בכלל חפצי שמים. אבל אם אין בדבריו צורך רפואתו, לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ילקו"י שבת ב' עמ' קעט בהערה].
ימותר לומר בשבת אלך מחר למקום פלוני, גם אם כוונתו לנסוע לשם במכונית, שמאחר ולא מוציא בשפתיו ענין הנסיעה, ורק מהרהר בה, אין בזה איסור של דיבור חול בשבת. ומותר לומר כן אפילו אם הוא נוסע לעיר אחרת, ובלבד שיאמר בלשון הליכה. ולדבר מצוה מותר.
יאהרואה את חבירו בשבת, מותר לומר לו שיסע עמו למחרת לצורך איזה דבר מצוה. אבל שלא לדבר מצוה אסור לומר למחר אסע למקום פלוני, אלא יאמר לו למחר אלך למקום פלוני.
יבגוי המראה לישראל מטבע או שטר בשבת, ושואלו אם הוא טוב או מזוייף, וכדו', אין להשיב לו, שמאחר והוא יודע שאסור לנו לומר לו, ליכא איבה. וגם יכול להגיד לו בפירוש שאסור לנו לדבר בזה בשבת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעט].
יגוכל שכן שאסור להשיב כן לישראל מחלל שבת בפרהסיא. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קעט].
ידמותר לחפש בשבת מלמד לבנו ללמדו ספר או אפילו אומנות, ולדבר עמו על כך ואף להבטיח לו שכר, ובלבד שלא יפסוק עמו הסכום. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קפ, ועמוד תרכה].
טוחשבונות שאין בהם צורך לשבת, מותר מן הדין לחשבם בשבת, כגון כך וכך הוצאנו בחופת בננו, כך וכך חייליו של המלך וכו'. וכן אם כבר פרע לפועלים את שכרם, מותר לחשב כמה הוצאות הוציא עבור דבר פלוני. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קפ].
טזאף על-פי שמותר לחשב בשבת חשבונות שאין בהם צורך, וכגון, כמה מעות היו לו בשנה שעברה, וכמה הוצאות הוציא עבור חתונת בנו, וכיו"ב, מכל מקום יש להמנע מזה משום שיחה בטלה בשבת, שכבר אמרו חז"ל (שבת קיג:)"ודבר דבר", שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ופירשו התוס', שאין לדבר ולשוחח כל כך כמו בחול, וכמו שאמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה לד) ר' שמעון בר יוחאי היתה לו אמא זקנה שהיתה מרבה לדבר, כדרך הנשים, אמר לה אימא! שבת הוא, ושתקה. ועוד אמרו בירושלמי, בקושי התירו שאלת שלום בשבת. לכן ראוי לחסוך במלים מלבד בדברי תורה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "האמנם אלם, צדק תדברון" (חולין פט.), וכל שכן בשבת. שאין שיחה בטילה ראויה ליראי חטא. וגם בחול ראוי להימנע מזה שלא לצורך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפא].
יזמותר לדבר על מחיר חפץ שקנה, אם כבר שילם על החפץ, או אפילו אם עדיין לא שילם, אבל המחיר הוא קבוע, ואינו צריך לחשבו. אולם אם יודע שחבירו רוצה לקנות דבר מסויים, אסור לומר בשבת בכך וכך קניתי דבר זה, אבל אם אין חבירו מעוניין ברכישת הדבר, והוא משיח דברים בעלמא, כגון כך וכך עלה לי חפץ פלוני, מותר. וגם בזה ראוי להמנע מלדבר כן בשבת, וכמבואר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפא].
יחמותר לחשב בשבת [בעל פה] עניני צדקה ושאר צרכי-צבור. ולכן מותר לקבוע סכום חלוקה לעניי העיר, ולישיבות הקדושות. אבל מקח וממכר ממש אין להתיר גם לעניני מצוה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפב].
יטולפיכך מותר לחשב בשבת כמה הוצאות יצטרך להוציא עבור סעודת מצוה, כגון סעודת נישואין, או סעודת בר-מצוה, או סעודת סיום מסכת. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קפב].
כאסור לשכור פועל בשבת, אפילו פועל גוי, כדי לעשות לו מלאכה עם צאת השבת, אף אם לא ידבר עמו על התשלום. אבל בדרך רמז מותר, וכגון שאומר לחבירו או לגוי: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על-פי שמבין מתוך כך שצריך לו לערב לשוכרו. אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב, שזה דיבור חול ממש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפג].
כאמותר לשכור גוי בשבת לצורך מלאכות המותרות בשבת, וכגון אם צריך לשכור גוי לשמש כמלצר בסעודת מצוה וכדומה, ובלבד שלא יזכיר שם דמים. [ילקוט יוסף שם עמ' קפג].
כבלא יאמר אדם לחבירו בשבת להיות מוכן אצלו עם רכבו במוצאי-שבת כדי לקחתו, אבל מותר לומר לו זאת ברמיזה. ואם הוא לדבר מצוה מותר בכל אופן. [ילקוט יוסף שם עמ' קפג].
כגמותר לומר לחבירו בשבת שמור לי על פירותי, ואני אשמור לך על פירותיך, אף שנראה כשוכרו בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קפד].
כדהשואל דבר מחבירו בשבת לא יאמר לו בלשון "הלויני", אפילו אם הוא לזמן מועט, אלא יאמר בלשון שאלה, או בלשון בקשה: תן לי. ומותר לסיים ולומר לו: ואחזור ואתן לך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפה].
כהגם בדבר מצוה אין לומר בלשון הלואה, ולכן השואל מחבירו בשבת ספרי קודש, או שאר דברי מצוה, לא יאמר לו בלשון הלויני דבר זה, אלא יאמר לו בלשון שאלה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפו].
כומותר לומר לגוי שיתן לו חפץ מסויים, אף אם אומר לו בלשון הלויני. [שם עמ' קפו הער' כו].
כזמותר לאדם לבקש מחבירו בשבת כלי שהשאילו, אם צריך לכלי זה בשבת. רק לא יאמר לו בלשון פרעון, אלא בלשון חזרה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפז].
כחמי שנתבקש על-ידי חבירו ליתן לו בהשאלה איזה דבר בשבת, והוא אינו מאמינו שיפרע לו, יכול לקחת ממנו משכון בשבת אם הוא לצורך השבת, כגון שמן ויין, אך כשנותן לו המשכון לא יאמר לו הילך משכון זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קפז].
כטמי שלקח מחבירו בהלואה מערב-שבת בקבוקי שמן או יין לזמן מרובה, אסור לפרוע לו בשבת. ואם בעת שמחזיר לו אומר בלשון חזרה ולא בלשון פרעון, מותר. וכל זה בדבר מאכל וצורך השבת, אבל בלאו הכי אסור בכל לשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קפז]