אה׳יציאה׳ כנגד ה׳ביאה׳. נעשה זה השם ביציאת גשם ממקום שהיה נח בו למקום אחר – יהיה הגשם בעל חיים או זולת בעל חיים – ״הם יצאו את העיר״, ״כי תצא אש״. והושאל להוראת ענין שאינו גוף כלל ״הדבר יצא מפי המלך״, ״כי יצא דבר המלכה״ – רצונו לומר: עבור הדבר – ״כי מציון תצא תורה״ וכן: ״השמש יצא על הארץ״ – כלומר: הראות האור.
בולפי זאת ההשאלה היא כל ׳לשון יציאה׳ שבאה מיוחסת לו ית׳: ״הנה יי יוצא ממקומו״ – יראה דברו הנסתר עתה ממנו – כלומר: התחדש מה שנתחדש אחר שלא היה; כי כל מתחדש מאתו ית׳ ייוחס לדברו ״בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״ – דמות במעשים הבאים מאת המלכים אשר כליהם בהעביר רצוניהם הדיבר – והוא ית׳ בלתי צריך לכלי יעשה בו, אבל פעולתו ברצונו לבד, ואין דבור גם כן בשום פנים כמו שיתבאר.
גוכאשר הושאלה להראות פעולה מפעוליו ׳יציאה׳ כמו שבארנו באמרו: ׳הנה יי יוצא ממקומו׳ הושאלה להעלות הפעולה ההיא כפי הרצון גם כן ׳שיבה׳ ואמר: ״אלך אשובה אל מקומי״ – ענינו: העלות ה׳שכינה׳ אשר היתה במה שבתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו; כמו שאמר מיעד רע: ״והסתרתי פני מהם והיה לאכל״; כי כשנעדרה ההשגחה הופקר ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה – ומה קשה זה היעוד! ובעבורו כינה באמרו: ׳אלך אשובה אל מקומי׳.