א׳צור׳ – שם משתתף: הוא – שם ההר: ״והכית בצור״; והוא – שם אבן קשה, כחלמיש: ״חרבות צורים״; והוא – שם המקור אשר יחצבו ממנו אבני המקורים: ״הביטו אל צור חוצבתם״. ואחר כן הושאל מזה הענין האחרון זה השם לשורש כל דבר והתחלתו; ולזה אמר (אחר אמרו: ׳הביטו אל צור חוצבתם׳) ״הביטו אל אברהם אביכם וכו׳״ – כאלו באר שהצור ש׳חוצבתם׳ ממנו הוא ׳אברהם אביכם׳ על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו.
בולפי זה הענין האחרון נקרא האלוה ית׳ ׳צור׳ כי הוא ההתחלה והסבה הפועלת לכל אשר זולתו. ונאמר: ״הצור תמים פעלו״, ״צור ילדך תשי״, ״צורם מכרם״, ״ואין צור כאלהינו״, ״צור עולמים״. ׳ונצבת על הצור״ – השען ועמוד על התבוננות היותו ית׳ התחלה שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו (כמו שבארנו באמרו לו ״הנה מקום אתי״).