אהמתפלל צריך ליזהר שיהיה גופו נקי, לפיכך אם היה נצרך לנקביו, אף שיכול להעמיד עצמו עד כדי שיעור פרסה, לכתחלה לא יתפלל תפלת שמונה עשרה עד שיתפנה לנקביו. ואם עבר והתפלל והיה צריך לגדולים, ומשער שיכול היה להעמיד עצמו עד שיעור הליכת פרסה [שבעים ושתים דקות], יצא בדיעבד, ואינו חוזר להתפלל. אבל אם משער שלא היה יכול להעמיד עצמו עד כשיעור זה, הרי תפלתו נחשבת לתפלת תועבה, וחוזר ומתפלל. ואם הזמן קצר ואם ימתין להתפלל עד שיתפנה יעבור זמן תפלה, או קריאת שמע, מותר לו לכתחלה להתפלל, כל שיכול להעמיד עצמו כשיעור פרסה. והנצרך לנקביו קטנים והתפלל תפלתו תפלה, אפילו אם לא היה יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, ואין צריך לחזור ולהתפלל. ואם ירצה רשאי לחזור ולהתפלל בתנאי של נדבה. אבל לכתחלה אפילו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, כיון שמרגיש שהוא נצרך לנקביו לא יתפלל. [שארית יוסף ח"ב עמו' שעא. ילקו"י סי' צב הערה א', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שכג].
במי שנצרך לנקביו ויכול להעמיד עצמו שעה וחומש, אלא שאם ילך לנקביו יפסיד תפלה בצבור, [אבל עדיין לא יפסיד זמן תפלה], יש אומרים שרשאי להתעכב אפילו אם יפסיד על ידי זה תפלה בצבור. ויש אומרים שאין להפסיד תפלה בצבור כל שיכול להעמיד עצמו כדי פרסה, מאחר שבאופן כזה אין תפלתו תועבה. וכמו שנתבאר לעיל. והעיקר כדעה ראשונה, שלא יתפלל כשהוא צריך לנקביו, אפילו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, אף שעל ידי כך יפסיד תפלה בצבור. [ואחר שיעשה צרכיו יתפלל ביחיד בגוף נקי]. [שאר"י ח"ב עמו' שעד. ילקו"י סי' צב הע' ב', תשס"ד עמו' שכט].
גשיעור הליכת פרסה שנקטו חכמים בדין זה, היינו לענין שיעור הזמן, ולאו דוקא מהלך ממש. ולכן אם יודע בעצמו שאם יישב יוכל להעמיד עצמו עד שיעור פרסה, והתפלל, יצא ידי חובה בדיעבד. וכן אם רואה שעומד לעבור זמן תפלה, רשאי להתפלל בכיוצא בזה אפילו לכתחלה. [ילקוט יוסף סימן צב הערה ג', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שכט].
דשליח צבור הנצרך לנקביו בין לחש לחזרה, מותר לו להמשיך בתפלת החזרה מפני כבוד הבריות. וכן הדין בקראוהו לעלות לתורה והוא נצרך לנקביו, שמותר לו לעלות לתורה ואחר כך ילך ויפנה לצרכיו. וכל זה כשיכול להעמיד עצמו עד פרסה, אבל אם אינו יכול להעמיד עצמו עד פרסה יש להסתפק אם רשאי להתפלל לכתחלה כשליח צבור. [ילקו"י סי' צב הערה ד', תשס"ד עמו' של].
הרחץ ידיו שחרית והסיח דעתו, צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים, אף על פי שאינו יודע שום לכלוך, ולא יברך. ואם אין לו מים מזומנים לפניו, אין צריך לחזור וליטול ידיו. [ילקו"י סי' צב הערה ה', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' של].
וטוב ליתן צדקה קודם התפלה, דכתיב, אני בצדק אחזה פניך. ומנהגינו ליתן צדקה בעת שאומר ויברך דוד, כשאומר ואתה מושל בכל. ובמקומות שנוהגים לקבץ נדבה באמצע קריאת שמע או באמצע קריאת התורה, לא יפה הם עושים, שמפריעים לצבור לכוין בתפלתם. [שאר"י ח"ב עמו' שעה. ילקו"י סי' צב הערה ו', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שלא].
זקודם התפלה צריך להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו מלכוין. ויקנח צואת החוטם, כדי שיוכל להתרכז בתפלתו. [ילקוט יוסף סימן צב הערה ז', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמוד שלב].
חהעומד בתפלת שמונה עשרה ונזכר שנגע במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו תחת הכיסוי שבראש, או במקום מטונף, די בנקיון במידי דמנקי, או שישפשף ידיו בכותל. ומכל מקום צואת החוטם והאף אינה כמו צואה, אך לכתחלה יש ליזהר בזה, ובפרט באמצע התפלה והלימוד. [ילקוט יוסף החדש, מהדורת תשס"ד, סימן צב הערה ח', עמו' שלב].