אבקומו להתפלל תפלת שמונה עשרה, אם היה עומד בחוץ לארץ, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדש הקדשים. היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים, ויכוין גם למקדש ולבית קדש הקדשים. היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש, ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים. היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת. ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים. ומי שעבר והתפלל לצד מערב, וסיים תפלתו, בדיעבד יצא ידי חובת תפלה. [שאר"י ח"ב עמו'. ילקו"י סי' צד הערה א', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שמא].
בהמתפלל במטוס, אם המטוס נוסע לכיוון ארץ ישראל, יתפלל כנגד פני המטוס [החרטום], ואם המטוס טס מהארץ, יכוין פניו כנגד זנב המטוס. [ילקו"י סי' צד הע' ב', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שמא].
גאם טעה והתחיל להתפלל כשפונה לצד צפון או דרום, והרגיש בדבר באמצע תפלתו, יטה פניו כלפי מזרח, אף על פי שכל גופו לצד צפון או דרום. אבל אם טעה והתחיל להתפלל לצד מערב, ומפנה אחוריו אל המזרח ואל ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, צריך לעקור רגליו ולהפנות גופו ופניו כלפי מזרח, בין כשהוא בבית הכנסת ובין כשהוא בביתו. והרואה את חבירו שמתפלל לצד מערב, צריך להפסיקו באמצע תפלתו ולהורות לו הצד הנכון. [ילקו"י סי' צד הערה ג', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שמב].
דלכתחלה ראוי לקבוע את מקומו של חכם הקהל לצד ימין של ארון הקודש במזרח, ומכל מקום אין לאף חכם להקפיד בענינים אלה, כי לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את מקומו. [ילקו"י סי' צד הערה ד', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א' עמו' שמב].
הסומא חייב בכל המצוות שבתורה. ואם היה הסומא מתפלל לצד שאינו נכון, אם היה הדבר בציבור, צריך הרואה אותו להטותו ולהעמידו כנגד הצד הנכון, אף על פי שבזה הוא עוקר רגליו. אולם אם לא היו שם מתפללים באותה שעה, אם היה הסומא פונה לצד צפון או לצד דרום, באופן שבנקל יכול להטותו לצד מזרח, נכון שיעשה כן, אבל אם היה עומד לצד מערב, אין צריך להפסיקו ולעקור רגליו ולהטותו לצד מזרח, מפני שבכיוצא בזה יש לחוש להפסק. ויסמוך על דברי האומרים שהשכינה בכל מקום. [ילקו"י סי' צד הערה ה', תפלה כרך א' במהדורת תשס"ד עמו' שמג].
והנוסע באוטובוס או ברכבת, והגיע זמן מנחה, ואי אפשר לו להתפלל בכוונה לכל הפחות באבות, ואם ימתין מלהתפלל עד שיגיע למחוז חפצו, יעבור זמן התפלה, אם הוא רגיל לכוין בתפלתו לכל הפחות בברכת אבות, רשאי למנוע עצמו מלהתפלל מנחה, ובבואו לביתו יתפלל ערבית שתים. אבל אם אינו רגיל לכוין כל כך בברכת אבות, יתפלל באוטובוס או ברכבת. ולא מיבעיא היכא שהתחיל לנסוע קודם זמן תפלה, שאז רשאי להתפלל תשלומין, משום דהוה ליה אונס גמור, אלא גם אם נסע לאחר שהגיע זמן מנחה, כל שהיה סבור שיוכל להגיע למחוז חפצו קודם שיעבור זמן תפלה, או שחשב שיוכל להתפלל תוך כדי נסיעה, ואחר כך נתברר לו שאינו כן, לא חשיב מזיד, ויש לו תשלומין. ועל הצד היותר טוב, נכון להתנות באופן שהתחיל בנסיעתו אחר שהגיע זמן מנחה, שאם אינו חייב בתשלומין תהיה תפלתו נדבה. וכל זה כשאינו יכול לכוין באוטובוס גם אם יתפלל בישיבה, אבל אם יכול לכוין בישיבה, עדיף להתפלל מיושב בכוונה מאשר להתפלל בעומד בלי כוונה. אבל לדחות תפלתו בכדי להתפלל מעומד אינו רשאי, שעמידה אינה מעכבת כל כך. [ילקו"י סי' צד הערה ו', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א', עמו' שמד].
זיש ליזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד או לחבירו בשעת התפלה. וכן לא ישען על הסטנדר, ולא יהיה מוטה לצדדין, מפני שהוא דרך גאוה. ואל יפשוט רגליו, ואל ירכיבם זו על גבי זו, שכל זה דרך גאוה. [ילקו"י סי' צד הערה ז', במהדורת תשס"ד תפלה כרך א', עמו' שמה].