אאם לא בדק בליל ארבעה עשר – יבדוק ביום מתי שיזכור. ואם יזכור קודם שעה ששית – יבדוק ויבטל. ובשעה ששית יבדוק וישרוף. ולא יבטל, שהרי אינו ברשותו עוד, שאסור בהנאה. וצריך לבדוק לאור הנר כמו בלילה. ואם לא בדק ביום ארבעה עשר – יבדוק כל ימי הפסח, ואפילו ביום טוב עצמו, ואפילו ביטל קודם הפסח. ואינו עובר ב"בל יראה", מכל מקום גזרינן דילמא אתי למיכל מיניה. אך ביום טוב שאסור לשורפו – יכפה עליו כלי עד הלילה, ובלילה ישרפנו (מגן אברהם וט"ז). ולמה לא גזרינן שיבוא לאכול בעת הבדיקה? משום דלהא ליכא למיחש, כיון שעוסק בהעברתו – יזכור ולא יאכל. ואפילו ביום טוב האחרון – צריך לבדוק (שם). ויש מי שאומר דביום טוב לא יבדוק (ב"ח), ואינו עיקר.
בואם לא בדק בתוך המועד, מחוייב לבדוק גם אחר הפסח, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח, שהוא אסור בהנאה. וגם בדיקה זו צריך להיות כתקון חכמים לאור הנר (ט"ז). ואם ביטל קודם הפסח, שאינו עובר ב"בל יראה" – יש אומרים שאינו צריך לבדוק לדעת בעל העיטור, דכשביטל – מותר בהנאה (ח"י). אבל הא אנן לא קיימא לן כהעיטור.
גכשבודק בערב פסח, ובפסח עצמו – צריך לברך, ואפילו ביטל. אבל לאחר הפסח, דהבדיקה הוי רק כדי שלא יכשל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח – לא שייך לברך. ואיך יברך על ביעור חמץ, והוא אוכל חמץ? ואפילו לא ביטל, ועבר ב"בל יראה" – מכל מקום אין שייך ברכה על זה. ואם בדק וביטל כדת ונמצא אצלו חמץ בפסח, או שנתחמצה אצלו עיסה בפסח – יש אומרים שצריך לברך בשעת הביעור (ח"י ומק"ח). ויש מסתפקים בזה (עט"ז ומגן אברהם). ונראה לעניות דעתי דספק ברכות להקל והברכה שבירך באור לארבעה עשר – קאי על כל מה שיבדוק (וכן כתב הגאון כרתי ופלתי בס' שר האלף). ומי שלא בדק חמץ, ומת בשעה ששית – לא יברכו היורשים. ובודקין בלא ברכה, שהרי הם אינם עוברים, שאינם רוצים לירש איסור. והוא מת, ואון על מי שמוטל הבדיקה (ח"י ומק"ח). ופשוט הוא דעל משהו חמץ – אין לברך, רק על כזית (ח"י). (וכתב המק"ח שיכול לעשות שליח אף על החמץ שיקנה אחר כך, מטעם סילוק, שמסלק עצמו מהחמץ. דחמץ בגילוי דעתא סגי.)