אשבת שלפני הפסח – קורין אותו "שבת הגדול" מפני הנס הגדול שנעשה בו. דפסח מצרים – מקחו מבעשור, ופסח שיצאו ממצרים היה יום חמישי (שבת פז א). ונמצא ששבת שלפניו היה עשירי בחודש, ולקח כל אחד שה לפסחו, וקשרו בכרעי מטתו. ושאלום המצרים: מה זה? והשיבו שהקדוש ברוך הוא צוה לשוחטו. והמצרים עבדו לטלה, והיו שיניהם קהות, ושתקו. ועוד הודיעום ישראל שעתיד הקדוש ברוך הוא להרוג בכוריהם, והלכו בכורי מצרים ועשו עם פרעה ואבותיהם מלחמה. וזהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", כמבואר במדרש. ועל שם אותו הנס קורין אותו "שבת הגדול".
בושמא תאמר: דאם כן לא הוה ליה לתלות בשבת, אלא בעשירי לחודש? דיש לומר: כיון דבעשירי בחודש מתה מרים – לא רצו לתלות בהיום, לעשותו יום שמחה. ועוד: דבעשור לחודש עלו מן הירדן, כדכתיב ביהושע, והייתי אומר דהזכרון הוא לנס הירדן – לזה קבעוהו על שבת, ד[ב]עליית הירדן לא היתה בשבת (ב"ח). ושמא תאמר: מה איכפת לנו אם נתלה בירדן? דיש לומר: דימים אלו אנו תולים בניסי מצרים, שהם גדולים מניסי הירדן.
גויש שכתבו: מפני שהנס בא על ידי שבת. לפי שידעו המצריים שהם שומרי שבת, לכן שאלום: מה אתם צריכים לשה בשבת? והיתה תשובתם כמו שנתבאר (לבוש). ועוד: שראום קושרים הטלה בשבת, וקשירה אסור בשבת. ושאלום על זה, והשיבום כמו שכתבתי (פרישה). ואין לשאול: דאם כן היה הנס כל ארבעה ימים שעד הפסח, שלא היו יכולים המצריים למנעם מזה, ועשו מלחמות, ואם כן נקראים כולם "גדולים"? דיש לומר: דהעיקר הוא ההתחלה (בית יוסף).
דועוד יש לומר: דהאמת דשבת תלוי בפסח, ופסח בשבת. דשבת הוא אות על חידוש העולם, ופסח הוא אות על השגחה וחִיבת ישראל. וזה בלא זה – לאו כלום הוא, כמובן. ולכן תיכף ביציאת מצרים – נתן הקדוש ברוך הוא לנו את השבת, ולא המתין על מתן תורה. לפי שפסח הכרח לשבת, ושבת הכרח לפסח. לפיכך שבת זה נקרא "הגדול", שבו נתגדל הקדוש ברוך הוא, שלבד חידוש העולם – נתבררה השגחתו יתברך. וגם אנחנו נתגדלנו, שבחר בנו מכל עם. ולכן באמת קורין אותו "הגדול". ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רמב.
ההמנהג להפסיק בשבת זו מאמירת "ברכי נפשי". ואומרים "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו". ויש מפקפקים בזה, דהא תניא: יכול מראש חודש? תלמוד לומר: "ביום ההוא", ואקרא ד"והגדת לבנך" קאי (הגר"א). וכבר נתבאר שדורשין בשבת הגדול. ויש שכתבו שכשחל ערב פסח בשבת, שדורשין בשבת הקודם (ח"י). וזהו לדידהו, שהיו אומרים דיני פסח בדרשה, והיו צריכים להודיע להם קודם הפסח מה יעשו. אבל לדידן, שכל מי שיש לו שאלה – שואל מהרב, ודרשתינו הוי בעניינים אחרים – אנו דורשים בשבת ערב פסח. וכל הדינים אומרים בהפיוט של שבת הגדול. והפטרת "וערבה" – אין מפטירין אלא כשחל ערב פסח בשבת, לפי שבה כתיב: "הביאו את המעשר אל בית האוצר", וערב פסח היה זמן ביעור ברביעית של שמיטה ובשביעית, כדתנן בפרק חמישי דמעשר שני. ויש אומרים להיפך: דבשבת אי אפשר לבער, ואין מפטירין בו "וערבה", ובשארי שנים מפטירין "וערבה" לזכרון זה (בשם הגר"א). וכן המנהג אצלינו, להפטיר בכל שבת הגדול "וערבה", ולא כשחל ערב פסח בשבת, דאז מפטירין ההפטרה של הסדרה.