אכבר נתבאר דעירובי תחומין - אין מערבין אלא לדעתו, דשמא אינו רוצה לערב כלל, שלא יפסיד תחום ביתו, או אינו רוצה לערב לרוח זה אלא לרוח אחר. אמנם אמרו חכמים: (פ"ב:) מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אינם סמוכים על שולחנו, כדי לחנכן במצות, שאין מערבין אלא לדבר מצוה, ואין צריך דעתן, דהחנוך חל על האב. ואפילו מיחו בו שלא לערב עליו, ואפילו עירבו לצד אחר - דאין דעתן כלום, ותלינן באביהם, וכן מערב על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
באבל בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שולחנו, ועבדו ושפחתו העברים ואשתו - אינו מערב עליהם אלא מדעתן. ומכל מקום יש חילוק בינם לבין האחרים, דבאחרים אי אפשר לו לערב בשבילם עד שיתרצו בפירוש. וכאן, אפילו לא התרצו בפירוש אלא לא מיחו בו, ולא עירבו עירוב אחר ושתקו - יוצאים בעירובו, דמסתמא ניחא להו במאי דעבד. אבל אם מיחו בו או שעירבו הם עירוב לעצמם - אין עירובו עירוב בשבילם.
גקטן בן שש שנים - יוצא בעירוב אמו, וכל שכן פחות, ואין צריך להניח בשבילו שתי סעודות. אבל אחר שש - אסור להוציאו חוץ לתחום' דבידינו אין לנו לעשות להם איסור. אך בן שש שאי אפשר לו להיות בלא אמו - מוכרחת ליטלנו עמה. ואם הוא תינוק חריף ואין צריך לאמו גם בהיותו בן ה' - אין לה ליטלו עמה. (ועיין מג"א סק"ז והעיקר כתירוץ הראשון ע"ש)