אדבר ידוע שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, שמחללין את השבת, וכל שכן שמחוייבין לצאת חוץ לתחום, אפילו בתחומין די"ב מיל. ובתחומין עשו לזה חכמים תקנה יתירה, שיש לו במקום שהגיע אלפים אמה לכל רוח, אפילו שלא קנה שביתה בשם. ואם הוא באיזה עיר - הרי הוא כאנשי העיר, ויש לו כל העיר וחוצה לה אלפים אמה. ולכן כל מי שיצא חוץ לתחום ברשות, כגון מילדת חכמה הבאה לאשה להולידה, וכן כל כיוצא בזה - יש להם כל הדינים שנתבארו, וזה עשו חכמים כדי שלא תהיה עליהם כמשא.
בולא עוד, אלא אפילו היה יוצא ברשות לפקוח נפש, וכשהיה בדרך הגידו לו שכבר נגמרה המעשה שהולך, ואין לו עוד מה לעשות שמה, וממילא דנשאר על מקומו ואסור לחלל שבת - עוד נתנו לו חכמים ממקומו שהוגד לו זה אלפים אמה לכל רוח. ואם היה מקצת התחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו מקומו - הרי זה חוזר למקומו, (וכאילו) [וכאלו] לא יצא, דהבלעת תחומין - מילתא היא, כמ"ש בריש סימן ת"ה ע"ש.
גכל היוצאים להציל נפשות מיד הליסטים, או מיד הנהר או מן המפולת וכיוצא בזה - יש להם ממקום שהצילו בו אלפים אמה לכל רוח. ואם היתה יד הלסטים תקיפה, והיו מפחדים להיות כל יום השבת במקום שהצילו - יכולים לחזור אפילו בכלי זיינם למקומן, דכל ספק חשש פקוח נפש דוחה את השבת. וככלל יוצאים ברשות היו העדים שהעידו על ראיית הלבנה, בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה, כדתנן בראש השנה (כ"ג:) וכמ"ש הרמב"ם בסוף פרק כ"ז.