אאפילו מלאכות המותרות לעשות בחול המועד שנתבארו מקודם – אינם מותרות אלא על ידי עצמו, או על ידי אחרים שאין נוטלין שכר בעד המלאכה. אבל בשכר – אסור, דקבלת שכר במועד הוה כעובדא דחול. ומיהו אם אינו נותן לו שכר קצוב, אלא שאוכל עמו בשכרו – לא מקרי עובדא דחול, מפני שבחול אין הרגילות בשכר כזה. ודבר האבד מותר לו לעשות אפילו בשכר קצוב, אם אי אפשר לו בעניין אחר. כגון שהוא בעצמו אינו יכול לעשותה, ובלתי שכר קצוב לא ימצא מי שיעשנה – אין עליו איסור בזה. ומיהו זה שנוטל השכר הקצוב – לא יפה עשה. (כן נראה לעניות דעתי לפרש מה שכתב הרמ"א דבדבר האבד מותר שכר קצוב, דזהו על הנותן. אבל הפועל כשיש לו מה יאכל – איזה הפרש יש אצלו בין דבר האבד לאינו דבר האבד? אך מהט"ז סוף סימן הקודם לא משמע כן, וגם מלשון הרמ"א לא נראה כן. ולכן צריך לומר דכיון דהמלאכה מותרת – גם השכר מותר מדינא. וצריך עיון. והאליה רבה בסימן הקודם סעיף קטן ז חולק לגמרי על הבית יוסף והפוסקים שאוסרים ליטול שכר, ומביא ראיה מדף יב א מאבונגרי דבי רבן גמליאל, עיין שם. ואיני מכיר ראיתו. וגם מריב"ש סימן רכ"ו מבואר דרק עני שאין לו מה יאכל מותר לו ליטול שכר, ולא אחר. עיין שם, ודייק ותמצא קל.)
בכתב רבינו הבית יוסף: כל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח. עד כאן לשונו. וכיון שהותרה לו מלאכה זו מפני שאין לו מה יאכל – מותר לו אפילו ליקח הרבה במלאכה זו, אבל לא במלאכה אחרת (ט"ז). ואין מזקיקין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו (שם). ויש מי שאומר דאם רק יש לו לחם ומים – מקרי שיש לו מה יאכל (מגן אברהם). ודווקא לעניין סחורה וכתיבת תפילין הותרה לו כדי לעשות צרכי יום טוב בריוח, ולא במלאכה ממש (שם). ויש מי שחולק בזה (אליה רבה) וכן עיקר, דכן מבואר בירושלמי (שם, ואני לא מצאתי זה). ונראה לעניות דעתי דאף דכל המלאכות הותרו על ידי פועל שאין לו מה יאכל, מכל מקום במלאכה שיש בה פירסום – אסור. וכן לגלח ולספר – אסור, דכיון דטעם האיסור הוא כדי שלא יכנוסו לרגל כשהם מנוולין, אם כן כשתתיר על ידי פועל שאין לו מה יאכל – הדר החשש למקומו. ואין לומר דזה לא שכיח ולא יסמוך על זה, דוודאי עניות שכיחא, כמו שכתבו הרא"ש והר"ן בנדרים (סד ב) בשם הירושלמי, עיין שם.