אאין הסומא יוצא במקלו, כשיכול לילך בלא מקל, במקום שאסור להוציא בשבת; ולא הרועה בתרמילו. ואף על גב דאין איסור הוצאה ביום טוב, מכל מקום בזה הוי כעובדא דחול. אבל במקום שמותר בטלטול, כמו בחצר או בעיר המעורבת – לא מיחזי כעובדא דחול. וחיגר הוה גם כן כן: אם יכול לילך בלא מקל – אסור לו לילך במקל ברשות הרבים או בכרמלית. ואם אינו יכול – מותר. ועיין לעיל סימן שא לעניין שבת.
בואין יוצאין בכסא, אחד האיש ואחד האשה – והיינו שיושב בכסא, ואנשים נושאים אותו בהכסא – משום עובדא דחול, אלא אם כן אינו יכול לילך בעניין אחר. ואיש שרבים צריכים לו – מותר, אפילו יכול לילך אלא שקשה עליו, מפני דוחקא דציבורא, או שהוא זקן וההליכה לטורח עליו. ומוציאין אותו אפילו על הכתף, שכל אחד משים ידו על כתף חבירו, והכסא עליהם, שזהו יותר עובדא דחול. ואפילו באפריון כמין חופה, דלאיש שרבים צריכים לו התירו. (עיין בטור, ובט"ז, ובמגן אברהם. ועכשיו אין מצוי זה כלל, ואין להאריך בזה.)ומי שנתכווצו גידי שוקיו – יכול לצאת במקל. ואין מנהיגין בהמה במקל. ולאו מטעם מוקצה, דאפילו במקל המוכן מאתמול לזה אסור. דהטעם הוא משום דנראה כאילו מוליכה לשוק למוכרה, דאז מוליכין בעניין זה.