אתנן (לג א): אין מלבנין את הרעפין לצלות בהן. והם מה שאנו קורין דאחוקע"ס, והיו צולין עליהן, והיו מלבנין אותן באור ובזה נתחזקו, והוי מתקן מנא. ובגמרא שם משמע להדיא דרק בחדשים ולא בישנים, דבישנים כבר נתחזקו. וכן פסקו הרשב"א ורבינו ירוחם (עיין בית יוסף). אבל הרמב"ם והטור והשולחן ערוך כתבו סתם, דמבואר דאפילו ישנים אסורים, מפני שבכל עת מתחזקים יותר. וסבירא להו לרבותינו דשני טעמים יש בגמרא, עיין שם. ולהטעם מפני שמתחזקין – אסור אף בישנים. ופלא על רבינו הבית יוסף בסעיף א שכתב: אין מלבנין את האבנים לצלות או לאפות עליהן, מפני שמחסמן. עד כאן לשונו, למה שינה מ"רעפים" ל"אבנים"? וב"אבנים" נראה דלא שייך בהם חיסום (מגן אברהם סעיף קטן א). וברמב"ם יש גם כן גורסים "אבנים", וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם. ומסתמא פסיקי להו דיש באבנים גם כן חיסום, ולכן לדינא אסור. (ופלא שהרמב"ם בפירוש המשנה כתב רק "חדשים", וכן ברא"ש. וצריך עיון על הטור והשולחן ערוך.)
בעוד שנינו במשנה (לב ב): אין שוברין את החרס, ואין חותכין הנייר, לצלות בו מליח. ופירש רש"י: כשצולין דגים על האסכלא, שקורין גראדיל"א, ועשויה כמו מעלות בסולם (ערוך) – חותכין קנים או קש של שבלים, או שוברין חרסין או חותכין נייר, ושורין במים. וסודרין הנייר על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. עד כאן לשונו. ובברייתא (לד א) תניא: אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל מפצלין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע. ופירש רש"י: שנותנים קרומיות של קנה תחת המליח על האסכלא שעושה כלי, דכל מידי דעביד להשתמש בו – הוי תקון כלי. עד כאן לשונו. והרמב"ם פירש שפוצעין את הקנה לעשות כמין שפוד. ו"פציעה" הוא לשון שבירה, ופירושא של "פוצלין את האגוז במטלית" נראה שכורכין האגוזים במטלית ושוברין אותם. ואף שאפשר שעל פי השבירה תקרע המטלית – לית לן בה, דמקלקל הוא, ואין זה כקורע על מנת לתפור (רש"י).