אהכל חייבים להתענות ביום הכפורים, ואף נשים מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות. (פסחים נד:).[ילקו"י מועדים. חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רפז]. וגם בזמנינו, אשה שהיא בחודש התשיעי, אם הריונה תקין, וגם לא הפילה בפעמים קודמות, אין סיבה שהצום יהיה עלול לגרום נזק לה או לעוברה, אלא רק לפעמים רחוקות מאד. אולם אשה שנתעברה בעזרת טיפולים, שעל פי דעת הרופאים, יש חשש סכנת הפלה "בשבועות הראשונים" של ההריון, יותר מבשאר מעוברות, צריכה לשתות פחות פחות מכשיעור, ותשמור מאד על מנוחה, ולא תלך לבית הכנסת, ותתפלל בשכיבה. [שלמי מועד עמוד עא, הליכות שלמה עמוד פ. ולגבי ט' באב יש שהקילו במעוברת כשחום היום גדול, וזו קולא יתירה].
ביולדת תוך שלשה ימים משעת לידתה לא תתענה כלל, ואפילו אמרה שהיא מרגישה טוב ויכולה לצום, ואפילו גם הרופא מאשר זאת, אסור לה להתענות, שאין לנו אלא דברי חז"ל. ואינה רשאית להחמיר על עצמה. ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור. [שו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' נג]. ומשלשה ימים ועד שבעה, אם אמרה בפירוש שאינה צריכה לאכול, מותר לה להתענות, ואם לא אמרה, מאכילים אותה ביום הכפורים, מכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וכל הימים הנזכרים הם מעת לעת, ושלשה ימים הראשונים, היינו שבעים ושתים שעות, וכן משלשה ועד שבעה, הן מעת לעת כאמור, כגון שאם ילדה בשבעה בתשרי בשעה ארבע אחר הצהרים, שלשת הימים מסתיימים ביום הכפורים בשעה ארבע אחר הצהרים, וקודם שעה זו הרי היא כדין יולדת תוך שלשה ימים שאינה מתענה כלל, וצריכה לאכול. ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו, ולומר שאחר שבעה ושמונה ותשעה בתשרי כבר עברו שלשה ימים מיום לידתה. [חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רצ]
גהמנין לשלשה ימים, ושבעה ימים הנ"ל, נמנים משעת הלידה ממש, ולא משעה שהיתה שותתת דם, או משעה שהיתה יושבת על המשבר. [כדמוכח מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכו' שבת הי"ג. וכ"כ בלחם משנה שם. ואע"פ שבביאור הלכה סי' של ס"ד כתב שאם משעה שישבה על המשבר והדם שותת לא ילדה עד שעבר יום או יומיים, יש למנות לה שלשה ימים משעה שישבה על המשבר והדם שותת, ולמעשה צ"ע. ע"ש. אולם נראה שהעיקר שיש למנות שלשה ימים אלו משעת הלידה. וכ"פ בערוה"ש סי' של סק"ז. ובשמירת שבת כהלכתה, וכ"ה בילקוט יוסף שבת כרך ד' סימן של].
דהמפלת אחר מ' יום להריונה דינה כיולדת, שבתוך ג' ימים מעת לעת צריכה לאכול, אפילו אומרת שאינה צריכה לאכול. ומשלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה אני, ואפילו בשותקת, מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור. ואם אמרה איני צריכה רשאית להתענות. [מטה אשר דף קכב בשם הרב גור אריה. וכ"פ בפחד יצחק מע' יולדת ודיניה ביוהכ"פ. והובאו בשדי חמד מע' יוהכ"פ ר"ס ג. וכן כתב בביאור הלכה סי' תריז ד"ה יולדת. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רצה]
האשה מניקה שהתינוק שלה חולה, ואם תתענה ביוהכ"פ, יכולה לגרום לו חשש סכנה, לא תתענה, ותשתה פחות פחות מכשיעור. [שו"ת דבר שמואל אבוהב סימן קז, חתם סופר ח"ו סי' כג]. ואפילו אם יש לה אפשרות להשתמש בתחליפי חלב לתינוק, אין לה להתחשב בכך, לפי שמזונו של התינוק הוא חלב האם. [הליכות שלמה מועדים עמ' פב. ועיין עוד בחזון איש סי' נט אות ג', ובשו"ת הר צבי חאו"ח סי' רא]. ומיהו אם התינוק בריא, המניקה מתענה ומשלימה, אף אם יחסר מעט חלב לתינוק בגלל הצום. ומכל מקום כל מניקה תעשה בחכמה לשתות הרבה חלב בערב יום הכפורים, כדי שלא יחסר מזון התינוק. [חזו"ע ימים נוראים עמ' רפז בהערה]
ואשה שאחר תענית הפילה את עוברה, ואירע לה כן פעמיים, וכעת היא בהריון, והרופאים אומרים שהפלתה נגרמה על ידי התענית, ומזהירים אותה שלא תצום בעת הריונה, מותרת לאכול ביום הכפורים פחות פחות מכשיעור. [חזון עובדיה ימים נוראים]
זאין להזדרז לסמוך על רופא גוי האומר שהחולה חייב לאכול ביום הכפורים, שלכל חולי קל אומרים תמיד שאם יתענה יסתכן. וגם רוב רופאי ישראל בעונותינו הרבים הם כופרים ובזדון לבם מייעצים להדיח בענין אכילת איסורין, ובימי תענית, יותר מעכו"ם. ולכן אם יש רופא ישראל כשר לפנינו, ירא ה', בודאי דלכתחלה יש להתייעץ עמו בדבר. אבל כשאין רופא כזה, בהכרח יש לסמוך על רופאי זמנינו, כי על כל פנים דבריהם עושים לנו ספק סכנה. וספק סכנה דוחה יוהכ"פ. ובפרט אם ידוע לנו כי אפילו רופא לא דתי, והוא עצמו אינו מתענה ביוהכ"פ, מ"מ לא ירצה להכשיל אחרים על ידו, דנים אותו כתינוק שנשבה, וסומכים עליו להאכיל את החולה ביוהכ"פ. והכל לפי ראות עיני המורה. [כ"כ בתפארת ישראל למשניות (פ"ח דיומא מ"ה אות כו) ומ"מ כשאין רופא כשר, בהכרח לסמוך על רופאי זמנינו וכמ"ש בשו"ת דברי יואל (חאו"ח סי' לב). ע"ש. וע"ע בשדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ה].
חיולדת שיושבת על המשבר עם חבלי לידה, יכולים לתת לה לאכול ולשתות פחות פחות מכשיעור, כדי שתתחזק ותוכל לסבול חבלי לידה, שזה נכלל במה שאמרו יולדת תוך שלשה ימים מחללים עליה את השבת. והמעוברת ברגע שיש לה צירי לידה, צריכה להתחיל לשתות, שלא תיכנס ללידה במצב של חוסר נוזלים, ויתכן שתשתה בלי הגבלה כדי שתספיק לשתות לפני הלידה. ועדיף לתת לה משקה כזה שמזין את הגוף, כגון חלב או מיץ ענבים, ולא רק מים. וכן אם מרגישה שהיא צריכה לאכול אוכל, ולא די לה בשתיה בלבד, אפילו הרופא אומר שאינו צריך לאכול, תאכל, ותבא עליה ברכה. [חזו"ע שם].
טמעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה, אף על פי שלא אמרה צריכה אני לאכול, לוחשים לה באזנה שיום הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה. ויש אומרים שאם נשתנו פניה אין צריך ללחוש באוזנה, אלא נותנים לה מיד. (מאמר מרדכי ר"ס תריז). [מרן בש"ע סי' תריז ס"ב. וע' בילקו"י מועדים, וחזו"ע שם].
יוכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו הרי הוא מסוכן אם לא יאכל ממנו, ומאכילים אותו ביום הכפורים. [כ"כ הרא"ש (פרק יוהכ"פ סי' יג), וכ"פ מרן בש"ע].
יאמעוברת שהריחה מאכל אסור, יש אומרים שאפילו ביום הכפורים אין לוחשין לה כיון שאין לו היתר. [חזון עובדיה ימים נוראים עמוד רצו]