אאין מחזיקין דם בבני מעיים. ובני מעיים הם: המעיים עצמם, הקיבה, כרס, דקין [המעיים היוצאים מן הקיבה של הבהמה ומסתובבים סביב הכנתא], וחלחולת בלא שומן שעליהם [החלק האחרון של המעי הדבוק לפי הטבעת]. ולפיכך אם אם טעו ובישלו אותם בלי מליחה, מותרים. אלא אם כן אסמיק. אולם לכתחלה צריך למולחם. ושומן שעליהם דינו כשאר בשר, ולכן כשמולחים החלחולת ושאר מעיים אין מולחין אותם בצד פנימי מעבר המאכל, אלא בצד החיצון ששם השומן דבוק. ויש ליזהר למלוח בני מעיים כשדבוק בהם שומן. [ילקוט יוסף שם עמ' תקכז. יביע אומר ח"א סימן ג' אות א-ה. הליכות עולם חלק ו' עמוד קס]
בבני מעיים בלא שומן שעליהם אף על פי שאין מחזיקין בהם דם, מותר למולחם עם בשר שיש בו דם, שמאחר וגם בני מעיים פולטים ציר על ידי המליחה, איידי דטרידי למפלט לא בלעי. ולכתחלה אין למלוח כבד עם בני מעיים, ובדיעבד גם זה מותר. ובני מעיים ששהו שלשה ימים בלא מליחה, לכתחלה יש לצלותם, ובדיעבד שטעו ובישלום, יש להתירם. [איסור והיתר כרך א' עמוד תקכט. הליכות עולם חלק ו' עמוד קסב]
גיש לפתוח את הקורקבן ולהוציא ממנו את כל האוכל שבתוכו, ואחר כך למולחו מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ. [איסור והיתר כרך א' עמוד תקל]
דשומן הכנתא שעל הדקין מלא חוטין מלאים דם, ולפיכך יש אוסרים אותם לקדירה אפילו על ידי חתיכה ומליחה. ועכשיו נוהגין היתר. ואותם חוטין של דם כשאדם בקי בהם חותכן ונפשלים היטב [דהיינו לנקרם] עד שלא ישאר אחד מהם. [או"ה א' עמוד תקל]
האף שלכתחלה יש להחמיר בכרס שלא למולגו ברותחים בלא מליחה תחילה כדת, מכל מקום בדיעבד יש להורות להקל כשמלג או שבישל את הכרס בלא מליחה, שכרס הוא בכלל מה שאמרו אין מחזיקין דם בבני מעיים. אולם האשכנזים היוצאים ביד רמ"א נוהגים להחמיר בזה אף בדיעבד. [איסור והיתר כרך א' עמוד תקל]
ושומן שעל בני המעיים יש בו דם וצריך למולחו. [איסור והיתר כרך א' עמוד תקלא]
זביצה שנמצאת במעי התרנגולת אחר שחיטה ואין לה אלא חלמון בלבד, יש להחמיר לדון אותה כדין בשר, ולהצריכה מליחה לפני שיבשלו או יטגנו אותה. וטוב שלא למלחם עם בשר, אלא בעת המליחה ירחיקם מעט מן הבשר. אבל מעיקר הדין מותר אף למולחם עם בשר. ואסור לבשל ביצה זו בחלב. ורק אם אכל אותה בפני עצמה מותר לאכול אחריה גבינה ושאר מאכלי חלב. אבל אם יש לה חלבון וחלמון, אפילו אם היתה מעורה בגידין, הרי זו ביצה גמורה ומותר לאכול אותה בחלב. ואסור למלחה עם הבשר שיש לחוש לבליעת הדם מן הבשר, ובדיעבד אם עבר ומלחה עם בשר, אינה נאסרת אלא כדי קליפה, ואם יש לה קליפה, די במה שמשליך הקליפה, והביצה מותרת. ואם לא היה לה אלא חלמון בלבד, וטעו ולא מלחו אותה, ובשלוה או טיגנוה בלי מליחה, בדיעבד יש להתיר, על פי דעת פוסקים רבים מן הראשונים שגם בחלמון בלבד נחשבת ביצה גמורה. ואין צריך ששים פעם כנגדה כדי לבטלה. אלא סומכים בזה על הפוסקים המתירים. ואם נגמר גם החלבון ונגמרה גם קליפתן, ומלח אותם עם בשר, יש להתירן בדיעבד, אף שלא במקום הפסד מרובה. [איסור והיתר כרך א' עמוד תקלב. יביע אומר חלק ה' חיו"ד סימן ו' אות ג']
חביצים שנמצאו בתרנגולת אחר שחיטה, ולא נגמר אלא החלמון, וטעה ובישלן בתבשיל בלא מליחה, אין צריך שישים בתערובת לבטלן, שתערובתן אינה אסורה. וכן אם טעו ובשלו עם מאכלי חלב וגבינה, יש להקל שלא לאסור התערובת במקום הפסד מרובה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמו' תקלד. יביע אומר ח"ה חיו"ד סי' ו אות ד].
טביצה שנמצאת בתרנגולת אחר שחיטה, ולא נגמר אלא החלמון בלבד, שצריכה מליחה כדי לבשלה או לטגנה, ושהתה שלשה ימים בלא מליחה, אף על פי כן מותר למולחה ולבשלה, ואין דנים אותה כדין בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה, שאינו מותר בבישול אלא לצלי, כיון שהיא רכה, וגם אין מחזיקים בה דם, וכדין בני מעיים, שאף על פי שאסורים מדין בשר בחלב אין מחזיקים בהם דם. והדין כן אף שלא במקום הפסד מרובה. [ילקוט יוסף איסור והיתר כרך א' עמוד תקלד]
יביצה שנמצאת במעי התרנגולת, ונגמר גם החלבון שלה עם קליפה רכה, אף לפי המנהג להחמיר למלוח אותה קודם בישולה, רשאי לגומעה חיה בלא מליחה. כשם שמותר לאכול בשר חי ללא כל מליחה. [ילקו"י איסור והיתר ח"א עמוד תקלה. הליכות עולם ח"ו עמוד קע]