אא) [סעיף א'] יחיד שלא תקע חבירו יכול לתקוע לו וכו' ככל המצות שאדם מוציא את חבירו. טור. והוא מדין ערבות שכל ישראל ערבין זה לזה כמ"ש לעיל סי' רע"ג או' ל"א וסי' קס"ז או' קכ"ז יעו"ש:
בב) שם. חבירו יכול לתקוע לו וכו' ואפי' הוא יודע לתקוע בעצמו. ר"ז. מ"ב או' א':
גג) שם. אבל יחיד שלא התפלל וכו' שאין יחיד נעשה שליח לחבירו להוציאו ידי תפלה אלח א"כ בעשרה. טור. מ"א סק"א. ואפי' אם הוא בענין שא"צ לענות אמן אחר ברכותיו כגון שעדיין לא התפלל תפלת מוסף בלחש ונמצא שהוא צריך להתפלל בשביל עצמו בלחש אלא שהוא מתפלל בקול כדי להוציא גם את שאינו בקי ונמצא דאף אם לא יענו אמן אחר ברכותיו אין כאן חשש ברכה לבטלה אעפ"י כן אם אין תשעה שעונין אמן אין תפלתו נקראת תפלת הצבור ואין אדם יוצא י"ח בשמיעה אלא א"כ שומע תפלת הצבור. ר"ז. מ"ב או' ב':
דד) ואם אחד אומר מתוך הסידור וחבירו שאין יכול אומר עמו מלה במלה שפיר דמי ואי משום משמיע קול בתפלתו בר"ה ויוה"כ נהגו בכך. מש"ז. מט"א. והיינו אם אותו אחר עדיין לא התפלל ודרך אגב מגביה קולו מעט כדי שיאמרו אחריו מלה במלה. והגם שכתבנו לעיל סי' תקפ"ב או' ר"ז דגם בר"ה ויוה"כ יש ליזהר מלהתפלל בקול רם יעו"ש אפשר דבמקום צורך כדי לזכות אחרים כה"ג יש להקל.
הה) שם. אין חבירו יכול להוציאו. והא דאמרינן סופר מברך ובור יוצא דוקא בברה"מ ומצות שנהגו להשמיען אפי' ליחיד משא"כ בתפלה שלא נתקנה אלא בלחש. ויש חולקין (שהביא מור"ם בהגה) ס"ל דאין חילוק בזה. ט"ז סק"א. ועיין לעיל סי' רע"ג סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:
וו) שם הגה. ויש חולקים וכו' עיין לעיל סי' קכ"ד או' ה':