אמתנת שכיב מרע בקנין במקצת וכו'. בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג) ההיא מתנתא דהוה כתוב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא אמרי נהרדעי הלכתא כוותיה דרב ופי' רשב"ם דליכא לאוקמי במתנת בריא דהיכי לימא רב הרי היא כמתנת שכ"מ למיתני לאחר מיתה והלא אין שטר לאחר מיתה אלא במתנת שכ"מ במקצת שכתוב בה קנין וקונה לד"ה בין עמד בין לא עמד דהוה כתיב בה בחיי ובמותי רב אמר הרי היא כמתנת שכ"מ ואם עמד חוזר וכל שכן אם מתנת שכ"מ בכל שהוא בלא שיור דלא קני אלא עד לאחר מיתה עכ"ל וזאת היא דעת רבינו שכתב מתנת שכ"מ בקנין במקצת כלומר אפילו בקנין במקצת וכל שכן בלא קנין ובכולה דכיון דהזכיר מיתה וכו' הו"ל מצוה מחמת מיתה דאפילו במיפה כחו בקנין אם עמד חוזר וזה שאמר רבינו יש לה דין שכ"מ פי' דין שכ"מ דמצוה מחמת מיתה אבל הרמב"ם בפ"ה מזכייה כתב בסתם ולא הזכיר קנין וטעמו דהא למאי דקיי"ל כרב אין חילוק בין יש שם קנין לאין שם קנין ונראה דאף רשב"ם לא היה צריך לפרש כך אלא משום דשמואל קאמר ה"ה כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר ופשיטא דבבריא לא קני אלא בקנין אבל לרב אין חילוק ורבי' לא נקט כפרשב"ם אלא לאורויי רבותא כדפי': ומ"ש או מחיים ובמות. שם קאמר רבא דאי כתוב בה מחיים קנה ופרשב"ם דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות ואסיקנא דלית הלכתא כרבא:
בכתב הרמב"ם אבל בריא וכו'. בסוף הלכות זכייה והכי משמע מפרשב"ם שהבאתי דלא מיירי רב במתנת בריא דא"כ היאך אמר דה"ה כמתנת שכ"מ למיקני לאחר מיתה דפשיטא דקנה מחיים ולפי זה נראה כיון דפשיטא היא דקנה מחיים אין חילוק בין אמר מחיים או אמר בחיים וכן נראה מדברי ה"ה שם ומיהו ודאי דוקא בהקנה בקנין דאין מתנת בריא קונה אלא בקנין וכדלעיל סוף סימן ר"ן בתשובת הרא"ש וע"ל סוף סימן רנ"ז:
גמתנת שכ"מ שכתב בכולה. משנה פרק מי שמת פלוגתא דר"מ וחכמים ובברייתא פלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן ובמימרא פלוגתא דרבה ואביי ופסק רשב"ם כרבה ורבי נתן ור"מ דבתר השתא אזלינן ורב אלפס פסק כאביי וכרבי יעקב וחכמים דהמע"ה וראיה בעדים ואם לא מצא ראיה נשבע היסת ונפטר וכו' והיינו כשעמד הנותן אבל אם מת אין היורשים צריכין לישבע כדי ליפטר כדלעיל בסוף סימן ס"ט ובסי' ק"ח: ומ"ש רבינו דהרא"ש. הסכים לדעת הרי"ף. השיג עליו בספר ב"ה וז"ל אינו מוכרח אדרבה משמע מדבריו שפסק כרבה ומ"מ לענין הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: