אכל אדם - יש לו תחום שבת. ולבד התחום, ואפילו מי שיצא חוץ לתחום - יש לו ד' אמות, דתניא (מ"ח:) "שבו איש תחתיו" - כתחתיו, והוא מדתו של אדם כשפושט ידיו ורגליו. והרי משה אמר להם לאותן שיצאו חוץ לתחום ללקוט את המן. (טור)ומודדין לכל אדם כפי אמותיו, ואם היה ננס באיבריו - נותנין לו ד' אמות של אדם בינוני, וכבר נתבאר זה בסימן שמ"ט. ואלו האמות מודדין לו מורווחות ולא מצומצמות, ולעיל סימן שס"ג סעיף ל"ד בארנו טעמו של דבר ע"ש.
בכתב הטור, שהרי"ף פסק שאין לו אלא ד' אמות והוא באמצען, כלומר שני אמות לכל צד, והרז"ה פסק שיש לו ד' אמות לכל רוח, והן (שמונה) [שמנה] על (שמונה). [שמנה] והני מילי להלך, אבל לטלטל - אין לו אלא ד', עכ"ל. אבל הרמב"ם בפרק י"ב דין ט"ו כתב שיש לו ד' אמות שעומד בצדן, ואחר כך כתב דאם היו שנים מקצת ד' אמות של זה נכנס לתוך של זה… היו ג' והאמצעי מובלע ביניהן ע"ש, וכן כתב הטור והש"ע לעיל סימן שמ"ט, הרי להדיא דלא סבירא ליה דהוא באמצען, דאם כן לא משכחת לה שהאמצעי יובלע ביניהן. אלא סבירא ליה, דיש לו ד' אמות לאיזה צד שירצה. ולפי זה יש להתפלא על הטור ועל רבינו הרמ"א שהביאו דבריו, הלא לא סבירא ליה כן. (מג"א סק"א) וצריך לומר דבאמת לא סבירא ליה כהרי"ף אלא כהרז"ה, והרז"ה לא סבירא ליה דהוא באמצען, אך יש אומרים דגם אין דעת הרי"ף כן. (ט"ז)
גכל מקום המוקף לדירה חשוב כד' אמות, ואם היה שם בעת שקידש היום, היינו בכניסת השבת - מותר לו לילך כל המקום הזה, אפילו הוא גדול הרבה. ולכן אם קידש היום בעיר המוקפת חומה, אפילו גדולה כאנטוכיא - הרי זה מהלך את כולה, דאינה אלא כד' אמות, ואפילו המקום עתה חרב מדיורים. ואם אינו מוקף לדירה והוא מקום בפני עצמו, כגון תל גבוה או קרפף שלא הוקף לדירה, או קמה קצורה ושיבלים מקיפין אותה, ועביד להו בהוצא ודפנא שלא ינודו על ידי הרוח, אם הם פחות מבית סאתים או בית סאתים מצומצם - חשיבי כד' אמות. ויותר מבית סאתים - אין לו אלא ד' אמות.