אמצוה לחזור אחר שיתופי מבואות כמו על עירובי חצרות, כדי שלא יכשלו לבא לידי איסור טלטול בשבת להמבוי. ומקבץ פת או שאר דבר מכל הבעל הבית שבמבוי, או שהוא מזכה להם משלו על ידי אחר, ואותו האחר מגביה טפח וזוכה בעד כל בני המבוי. ומברך "אשר קדשנו… על מצות עירוב". ואף על גב דאנחנו קורין לזה 'שיתוף' - זהו להכיר בינו לבין עירובי חצרות, כמ"ש ריש סימן שפ"ו. אבל עצם השם הוא 'עירוב' - שמערב לכל בני המבוי שידורו במקום אחד. ואומר: "בהדין עירובא יהא שרא לנא לכל בני המבוי לאפוקי ולעיולי מחצרות למבוי, וממבוי לחצרות ולבתים, ומבתים לחצרות ולמבוי". וצריך להזכיר 'בתים', משום דסומכים על שיתוף במקום עירוב. וכל שכן לדידן, שאין מניחין רק עירוב אחד בכל העיר. ונראה לי דאצלינו צריכין לומר 'מבתים לחצרות ולרחובות ולשווקים, ומהם לחצרות ולבתים, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת'.
בואימתי מברך, כתבו הטור והש"ע - בשעה שמקבץ מבני המבוי, או אם אחד מזכה להם - מברך בשעת הזיכוי. כלומר, ולא קודם, אבל אחר כך - יכול לברך. וכללא בידינו דאין הברכות מעכבות, ולכן אם גבו לשם עירוב ושכחו ולא בירכו עליו - אין הברכה מעכבת. ונראה לי דאמירת 'בהדין עירובא' - מעכב, דאם לא כן מאין ניכר שזהו עירוב. אך לפי מנהגינו, שהשמש מערב ממצות הקהל ומזכים לכל בני העיר, ונותן העירוב בבית הכנסת, דזהו היכר גדול שזהו עירוב - דאז גם אמירת 'בהדין' אינו מעכב. (הלבוש כתב שמנהגם היה לגבות קמח מכל בית, והשמש היה אופה מהן לעירוב, והשאר אכל - אינו עירוב אם שכחו לברך, כיון דאין כאן זיכוי ולא של כולם נכנס בהעירוב. והט"ז השיג עליו, משום דכל אחד נותן מעט הקמח שכל הקהל יזכו בו ע"ש)