רשו למיהך בתר עינוי, ואנת - לבתר עיניך; דעיניך גרמין ברכאן סגיאין.
דבר אחר: עיניך בשדה אשר יקצרון - בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה ותשב בפתח עינים (בראשית לח) - אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין דאקרון עיינין, כמה דאת אמר אם מעיני העדה (במדבר טו כד) . כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא - אוף הכי מלכין וסנהדרין וכל אינון שליטין - כלא אזלין אבתרייהו. ובגין כך אמר לה עיניך - אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה.
בשדה - מאן שדה? דא ציון וירושלם דכתיב ציון שדה תחרש (מיכה ג יב) , וכתיב כריח שדה אשר ברכו יהו"ה (בראשית כז כז) - דא ירושלם. ועל דא כתיב עיניך בשדה דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה לא יהון שליטין אלא בשדה.
אשר יקצרון - דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב כי מציון תצא תורה (ישעיה ב ג) .
והלכת אחריהן באלין עובדין דכשרן דאנא חמינא בך.
הלא צויתי את הנערים וגו' - כמשמע דיליה, בגין דאתתא דעתהא קלה.
וצמית - לישנא דנקיות נקט; וצמית - דאי תיאובתיך לאדבקא בבר נש לקיימא זרעא בעלמא - והלכת אל הכלים - אלין אינון צדיקיא דאקרון כלי יהו"ה דכתיב הברו נשאי כלי יהו"ה (ישעיה נב יא) . דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא דורונא למלכא משיחא ואינון כלי יהו"ה - מאנין דקודשא בריך הוא אתהני בהו. אלין אינון מאנין תבירין - תבירין אינון בהאי עלמא בגין לקיימא אורייתא, ושימושא דקודשא בריך הוא אשתמש בהו - לא אשתמש אלא מגו הני כלים. וכד תתדבק בהו - ושתית וגו'.
רבי יוסי פתח ואמר: ויאכל בעז וישת וייטב לבו (רות ג ז) - מהו וייטב לבו? דבריך על מזוניה, ואוקמוה. ודא איהו רזא דמאן דמברך על מזוניה - דא אוטיב ללביה. ומאן אוטיב? כמה דכתיב לך אמר לבי (תהלים כז ז) , וכתיב צור לבבי וגו' (תהלים עג כו) . ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא - כל מאן דבריך על שבעא - אוטיב וחדי לאתר אחרא. וסימנך סעודתי דשבת - דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו. והכא - אתהני מההוא ברכה דשׂבעא. מאי טעמא? בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך - ההיא ברכתא סלקא ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא. ודא איהו רזא דבין חברייא.
רזא בחול - לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת - איהו רזא אחרא - במזונא ממש! ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא. ורזא דא כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א כט יד) - ודאי בהנאותיה דא ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה. מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא - בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה. דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא - הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא. ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך.
רזא הכא - ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין ומשריין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא. ובאינון מלין דברוך אתה אתהני ואתרבי ואתעטר ביה. ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) . והכא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב כי נתן מלחמו לדל. דאי לא תימא הכי - האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה.