וכל שמאלא אתכליל ברזא דימינא, אבל הודאה אודי על ימינא, לאחזאה דהא מניה נפקא, ודא פשיטו דטוב דאתפשט בארץ החיים.
מאי טעמא לית הכא שמאלא? בגין דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל, ואי אתער שמאלא, סטרא אחרא יתער עמיה. והא איהו זבין בכרותיה וחולקיה ליעקב אבונא, והא אנן יהיבנא ליה חולקיה לההוא מקטרגא בזוהמא דמיין בתראין, ואי לית זוהמא, הא חולקיה דההוא, מיכלא דקריבו ביה ידין, ועל דא לית ליה חולקא בהדן, והואיל ולית ליה חולקא בהדן, דהא נטל חולקיה, לית לן לאתערא שמאלא כלל, דלא יתער מקטרגא ויטול תרין חולקין, חד לתתא וחד לעילא כבכור, דהא זבין בכרותיה ליעקב אבונא, חולקיה איהו לתתא, ולית ליה לעילא כלום, ישראל נטלי לעילא ועשו נטיל לתתא, ועל דא לא יתקרב שמאלא כלל בברכת מזונא.
כיון דמתברכא האי ארץ החיים מסטרא דימינא ומקבל מזונא - כדין בעינן רחמין על כלא - רחם יהו"ה אלהינ"ו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וגו', דהא מההוא מזונא וספוקא דארץ החיים, נזכי בה אנן, ובי מקדשא, דיתבני בי מקדשא לתתא, באינון רחמים.
ובשבת דלא אשתכח דינא, למהוי נצח והוד כלל חסדים, אומר רצה והחליצנו למהוי תרוייהו חסדי דוד הנאמנים (ישעיהו נה ג) . ועל דא אל תהי צרה ויגון וכו', דהא רצה ומודים אינון חסדי דוד, ושים שלום דקאמרן בצלותא בברכת עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו - הטוב והמטיב - דכלא אתי מסטרא דימינא ולא מסטר שמאלא כלום.
מאן דמברך ברכת מזונא - איהו נטיל ברכאן בקדמיתא מכלהו ואתברך בכלל ברכת מזונא. ועל דא אית ליה ארכא דחיין. מאן דנטיל כוס של ברכה וקא מברך - עליה כתיב כוס ישועות אשא (תהלים קטז יג) . מאן ישועות? דא ימינא דאיהו מושיע מכל מקטרגין דעלמא, דכתיב (נ"א הושיעה לו ימינו), ותושע לו ימינו, וכתיב הושיעה ימינך וענני (שם ס ז).
אדהכי הוה נהיר יממא, קמו כלהו ונשקוהו, אמר רבי יוסי, ודאי הלולא איהו יומא דא, ולא ניפוק מהכא עד דיתעביד הלולא בכל אנשי מתא, דא הוא הלולא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה. נטלו לה לאנתתיה ובריכו לה בכמה ברכאן, עבדו דאבוה יתקן ביתא אחרא לחדוה, כנישו כל אנשי מתא לההיא חדותא, וקראו לה כלה, וחדו עמהון כל ההוא יומא, ואיהו חדי עמהון במלי דאורייתא:
פתח איהו על פתורא ואמר: ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים. כתיב הכא עומדים וכתיב התם שרפים עומדים (ישעיה ו ב) . מה להלן שרפים - אוף הכא נמי שרפים. אלין קרשים קיימן בתקוני דכלה, וסחרן סחרנא דחופה, למשרי בההיא חופה רוח עלאה (נ"א רזא עלאה). כגוונא דא כלה לתתא, אצטריך לתקנא חופה לחופאה בתקינו שפירו, ליקרא דכלה אחרא, דאתיא למשרי תמן בחדוה דכלה תתאה, ובגין יקרא דההיא כלה עלאה, אצטריך למעבד חופאה דשפירו בכל תקוני דשפירו, לזמנא לכלה עלאה לההיא חדוה.
כגוונא דא, בכל גזירו דברית לתתא, אצטריך לאתקנא כסא אחרא בשפירו, למארי קנאה דברית קיימא דאתי תמן. אוף הכא בכל חופה אצטריך תקוני שפירו לחופאה לחופה, ליקרא דכלה סתם, דהא דא כגוונא דדא קיימא, דא סלקא בשבע ברכאן, ודא סלקא בשבע ברכאן, וכד סלקא בשבע ברכאן, כדין אקרי כלה, ועל דא אסיר לשמשא בה עד דאתכלילת באינון שבע ברכאן כגוונא עלאה.
אינון שבע ברכאן ירתא כלה מרוחא (נ"א מרזא) עלאה,