שריאו אתוון לאולדא.
כיון דאתבריר פסולת שריאו אתוון לאולדא מרזא דאת ש"ת - תקונא דכר ונוקבא באסתכמותא כחדא, וכדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו. ויקרא את שמו שת - ולא כתיב "ותקרא". ויקרא איהו ולא איהי. איהו קרא שמיה שת, תקונא דכר ונוקבא כחדא, דהוו באסתכמותא חדא.
תו אתגלגלו אתוון ואהדרו לאולדא, אל"ף דאדם, ואינון אתוון באתר דאיהו סיום שמיה, ומאן איהו נ', ולבתר ו' ולא ה', דהא אתעדיאת (נ"א אתיילידת) בהבל, בגין כך נטיל את אחרא אבתריה ו', וסיים בשירותא דש'ת ש' ואקרי אנו"ש.
אנוש - מה בין שמא דא לשמא דאדם? אלא אנוש לאו איהו בתוקפא הוה, תקונא דקדמאי הוה, מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה) , וכתיב מה אנוש כי תגדלנו וגו' ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו (איוב ז יח) . ועל דא כתיב ויהו"ה חפץ דכאו החלי (ישעיהו נג י) - תבירו דגופא ותוקפא דנפשא אורית שת לאנוש, ירותא דהוה ליה לקבלא, ואיהו אוף הכי אורית לבנו.
תו אתגלגלו אתוון לאתקנא עקימא, ואתהדרו לאולדא. קינן האי תקונא דקין ואתתקן תחותיה. ואתהדרו אתוון לבסמא עלמא מעקימו דהוה. מהללאל - מ' סופא דאתוון דאדם. ה' ול' - תקונא דאתוון דהבל. ובגין דלא הוה חייבא כקין - לא אתחלפו אתוון משמיה, בר חד; דבאתר ב' הוה א', למהוי תקונא יתיר.
עד הכא אתבסם עלמא, ואתתקן עקימא משירותא דאנוש, בר חובא דאדם דלא אתבסם עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. אבל תקונא דעקימו דקין והבל אתתקן ואתבסם. אבל עלמא הוה בצערא ועצבונא עד דאתא נח, דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יהו"ה (בראשית ה כט) . וחובא דאדם לא אתבסם עד דקיימו ישראל על טורא דסיני וקבילו אורייתא, וכד ישראל קבילו אורייתא כדין נר ואור אתתקן כחדא.
והשתא רבותי, אנא מבבל, וברא דרב ספרא אנא, ולא זכינא לאשתמודעא לאבא, ואטרידנא הכא, ודחילנא דהא יתבי ארעא דא אינון ארייוון באורייתא, ושוינא עלי דלא אימא מילי דאורייתא קמי בר נש עד תרין ירחין, ויומא דא אשתלימו, זכאה חולקי דאתערעתון הכא.
ארים רבי יוסי קליה ובכי, וקמו כלהו ונשקוהו ברישיה.
אמר רבי יוסי, זכאה חולקנא דזכינא בהאי ארחא למשמע מלי דעתיק יומין מפומך, מה דלא זכינן למשמע עד השתא. יתבו כלהו, אמר לון, רבותי, מדחמינא צערא דהאי חמי וברתיה, דדחקי ומצטערי בנפשייהו דלא ידענא ברכת מזונא, אמינא לון דעד דאנדע ברכת מזונא לא אתחבר באנתתי כארח כל בני עלמא, ואף על גב דיכילנא לשמשא בה בלא חובה, לא בעינא למעבר על דעתייהו, הואיל ולא הוינא יכיל למימר מדי עד תרין ירחין. חדו רבי יוסי ורבי חייא וחמוי וברתיה, ובכו מסגיאו חדוה, אמר רבי יוסי, במטו מינך כיון דשריאת, אנהיר לן יממא, זכאה חולקנא בארח דא.
פתח ההוא רביא בברכת מזונא ואמר: כתוב אחד אומר ואכלת לפני יהו"ה אלהי"ך (דברים יד כג) , וכתוב אחד אומר ושמחת לפני יהו"ה אלהי"ך ז, הני קראי כד ישראל הוו שראן בארעא קדישא, ואתחזון קמי קודשא בריך הוא בבי מקדשא הוו מתקיימי, השתא היך מתקיימי, מאן יכיל למיכל לפני יהו"ה, ולמחדי לפני יהו"ה. אלא ודאי הכי הוא, בקדמיתא כד יתיב בר נש על פתוריה למיכל, מברך על נהמא המוציא, מאי טעמא המוציא ולא "מוציא", דהא כתיב בורא השמים (ישעיהו מב ה) ולא כתיב "הבורא", עושה ארץ (ירמיה י יב) ולא כתיב "העושה ארץ" - מאי טעמא הכא המוציא?
אלא כל מלין דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירא, אסתתרא ה' מתמן, לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו.