אגמר סעודתו ונטל ידיו למים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון. ותיכף לנטילה ברכה. ואם אמר הב לן ונבריך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה. אבל לאכילה אין צריך לברך, דספק ברכות להקל. ונכון שיהרהר הברכה בלבו. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלג].
בהיכא שאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו', מותר לו להמשיך לאכול, דלא חשיב היסח דעת. [ילקוט יוסף ח"ג על הלכות ברכת המזון וברכות עמוד רלד בהערה].
גמי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר הב לן ונבריך, לא הוי היסח דעת, עד שיאמר בעל הבית. [ילקוט יוסף, ח"ג דיני ברהמ"ז וברכות עמוד רלד בהערה].
דמי שבירך ברכת המזון, ואחר ברכת המזון רוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה על סמך נטילת הידים שנטל עם תחלת הסעודה, ולא הסיח דעתו מהנטילה, יש אומרים שיכול לאכול את הטיבולו במשקה על סמך אותה נטילה. ודעת כמה אחרונים להחמיר בזה. והמיקל יש לו על מה לסמוך, שהרי בלאו הכי דעת התוס' בפסחים (קטו:) דהאידנא אין צריכים נטילת ידים לטיבולו במשקה, ואף שאין הלכה כדבריהם, מכל מקום מהני לצרף סברתם לספק ספיקא בנידון דידן, ולכן המיקל יש לו ע"מ לסמוך. [ילקו"י ברכות עמ' רלה בהערה. ועיין לעיל סי' קנח סכ"א].