אמי שמת לו מת והוא מהמתים שצריך להתאבל עליהם, [אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו] חייב לקרוע עליו, ומברך בעת הקריעה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. ואמנם אין הברכה קשורה לקריעה, כי הברכה מעיקרא היא על השמועה הרעה ולא על הקריעה. ולכן אם בירך בעת ששמע על הפטירה, או בעת יציאת הנשמה, קורע אחר כך בלי ברכה. ואף על פי שחיוב הקריעה היא מדרבנן, מכל מקום צריך ליזהר בה מאד, שהרבה החמירו רבותינו בה, ואמרו, שכל שלא קרע חייב מיתה בידי שמים ח"ו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נט, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף א עמוד רט]
בהזמן הנכון ביותר לקרוע היה מן הראוי שיהיה בעת שהקרובים עומדים ליד המת בשעת יציאת הנשמה, שאז אומרים צידוק הדין, וכשמגיעים לברכת דיין האמת קורעים. אך מחמת ההתרגשות אין רגילים לקרוע באותה שעה, והמנהג הוא שקורעים לאבלים מיד אחר הקבורה, קודם סעודת הבראה, אחר שכל האבלים חוזרים מהלוייה. ומכל מקום לכתחלה טוב לנהוג לקרוע בסמוך ליציאת האבלים ההולכים להלוייה. ונוהגים לברך ברכת דיין האמת בעת הקריעה כנ"ל. [ונכון להנהיג ללכת להלויה במנעלים של בד, דמאחר שכיום יש נעלי בד נוחים להליכה, אין מניעה לאונן מלנעול מנעלים אלה בהיותו אונן, קודם הקבורה, כדי שמיד אחר הקבורה נמצא שאינו נעול במנעל של עור]. [ילקו"י אבלות שם סי' ט' עמו' רי. יחוה דעת ד' סי' נו].
גצריך שיקרע מעומד, ואם קרע מיושב לא יצא, וחוזר לקרוע מעומד, אבל לא יברך שוב דיין האמת. והוא הדין בכל אופן שקרע על המת שלא כהלכתו, שחוזר לקרוע בלי ברכה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נט, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף ג עמוד ריב]
דבעת הקריעה לא ישען על קיר או שולחן. אבל חולה או זקן מותר להם לסמוך עצמם בעת הקריעה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף ד עמוד ריב]
המקום קריעה הוא לפניו, אבל אם קרע מלאחריו, או מן הטבור ולמטה, או מן הצדדין, דהיינו תחת אצילי ידיו, או בשרוול, לא יצא ידי חובת קריעה, וצריך לחזור ולקרוע, אך אין צריך לחזור ולברך. והמנהג הוא לכתחלה שעל שאר קרובים קורעים מצד ימין, ועל אביו ואמו קורעים מצד שמאל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד נט, ובמהדורת תשס"ד סי' ט' עמו' ריג]
ושיעור הקריעה הוא טפח [שמונה ס"מ], בצידי בית החזה, והיינו בשאר קרובים [בנו ובתו, אחיו ואחותו, ואשתו], אבל באביו ובאמו קורע בצד שמאל כנגד הלב, עד שיגלה את מקום הלב. [אך אינו צריך לקרוע הגופיה ולגלות ממש את לבו]. [ילקו"י מהדו' תשמ"ט עמ' נט, ובמהד' תשס"ד עמוד ריג]
זעל כל המתים אם רצה קורע ביד או בכלי, אבל על אביו ועל אמו קורע דוקא ביד [אך חותך בשפת הבגד בכלי, כדי שיוכל לקרוע אחר כך במשיכת היד שיעור טפח]. והמנהג הוא שתחלת הקריעה נעשית על ידי אחר, שבזה האבל מרגיש עגמת נפש יותר, והמשך הקריעה נעשית על ידי האבל בעצמו. ועל כל המתים קורע בפנים, שלא בפני אדם. ולכן יש לו להכניס ידיו לפנים וקורע בצינעא. אבל על אביו ואמו אינו קורע אלא מבחוץ, בפני כל אדם. ועל כל המתים שולל [תופר תפירה לא שווה] לאחר ז', ומאחה לאחר שלשים, על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום, ואינו מאחה לעולם. והאשה קורעת בצינעא, ושוללת לאלתר מפני כבודה, על ידי סיכה וכדומה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמו' נט, ובמהדורת תשס"ד סי' ט' עמו' ריג ס"ז]
חאונן צריך לברך ברכת "דיין האמת" בהזכרת "שם ומלכות", וכמו ששנינו ברכות על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת, ואף על פי שיש אומרים שהברכה תהיה בלי הזכרת שם ומלכות, כבר פשט המנהג לברך ברכה זו בשם ומלכות, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. והמנהג הוא שכל אחד מהאבלים מברך לעצמו ברכת דיין האמת, ואין יוצאים ידי חובת הברכה מאחד. אך אם יש שם אבלים חילוניים שאינם יודעים לברך כהוגן, יברך אחד מהאבלים שיודע לברך ויאמר להם שהוא מכוין להוציאם ידי חובת הברכה, ושגם הם ישמעו ויתנו בדעתם לצאת ידי חובת הברכה. [שם סי' ט' סעיף ח]
טאם שכחו לקרוע, ועבר היום שהמת נקבר בו, ונזכרו בלילה [שלאחר יום הקבורה], יכולים לקרוע ולברך עד סוף הלילה. וגם אם קברו את המת ביום אחר, ולא ביום המיתה, או נזכרו אחר הקבורה שלא קרעו, וכבר עבר היום, אם נזכרו בלילה קורעים בברכה, עד סוף הלילה. אבל אם נזכרו לאחר שעבר יום הקבורה ולילה שאחריו, יקרעו בלי ברכה כל שהוא בתוך שבעה. [ושאר מנהגי אבלות בודאי שנוהג כל שבעה]. אבל אם עברו שבעה ולא קרע, שוב אינו קורע, חוץ מאביו ואמו שחייב לקרוע עליהם לעולם, אפילו לאחר י"ב חודש, ויקרע בלי ברכה. וכל זה שאין צריך לקרוע על שאר קרוביו, הוא רק בתנאי ששמע תוך שבעה, ובכל זאת לא קרע, אבל אם לא שמע תוך שבעה, ושמע תוך שלשים, חייב לקרוע. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף ט עמוד רטו]
יבעלי תשובה שהוריהם נפטרו לפני כמה שנים, אם לא קרעו עליהם בזמנו, קורעים אפילו לאחר כמה שנים, אך לא יברכו ברכת דיין האמת, אף על פי שבזמנו לא בירכו ברכה זו. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף י עמוד רטז]
יאאף אם האבל מסרב לקרוע, בניגוד לחובת ההלכה, מכל מקום אפשר ללמדו לברך ברכת "דיין האמת" בשם ומלכות, שאינה ברכה על הקריעה. [ילקו"י שם סי' ט' סי"א עמ' רטז]
יבמצד הדין היה צריך לקרוע כשרואה את אחד משבעת קרוביו שהם אבלים [כגון אם חמיו או חמותו נפטרו ואשתו יושבת שבעה, או שאשת בנו נפטרה, ובנו יושב שבעה וכו']. אך כיום לא נהגו בזה, הן לענין קריעה והן לענין אבלות. ומכל מקום מי שאינו מחוייב בקריעה אינו יכול להחמיר על עצמו ולברך בעת שקורע, גם לפי מנהג האשכנזים שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, ואף אם הוא בר חיובא אם יקרה לו ענין של אבילות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף יב, עמוד רטז]
יגהעומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל, מן הידן היה חייב לקרוע. (ראה להלן) ויש אומרים שאם היה עומד ליד המת בשבת, בשעת יציאת הנשמה, אינו קורע במוצאי שבת, שהואיל ונדחה אצלו, ידחה, וכן ספר תורה שנשרף בכח הזרוע בשבת, אין לקרוע במוצאי שבת. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד סב, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף י"ג עמוד ריז. יחוה דעת חלק ד' סימן נו עמוד רפו]
ידומכל מקום כבר נהגו כיום שמי שעומד אצל המת בשעת יציאת הנשמה, שאינו קורע, שאם לא כן לא נמצא מי שיעמוד אצל המת, ונמצא מת יחידי בעוגמת נפש. ואמנם אם אחד מהקרובים שחייב באבלות עומד ליד המת בעת יציאת הנשמה, הנכון הוא שיקרע אז באותה שעה, ויברך קודם הקריעה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת. ואחר כך שוב אינו צריך לקרוע, אחר שכבר קרע בעת יציאת הנשמה. ואם לא קרעו בעת יציאת הנשמה, טוב לנהוג לקרוע בסמוך ליציאת האבלים ההולכים להלוייה. ואם לא קרעו קודם ההלויה יקרעו להם מיד לאחר ההלויה, קודם סעודת הבראה. [ילקו"י אבלות סי' ט' עמו' ריז]
טוהמנהג כיום שאין קורעים על אדם כשר, ואפילו על חכם, אלא אם כן הוא רבו מובהק, שאם לא כן אין לדבר סוף. וכשהוא קורע על רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דהיינו שלימדו דרכי העיון והפסק, יש אומרים שצריך לקרוע את כל בגדיו כדין אביו ואמו, עד שיגלה את לבו. ויש אומרים שדי שיקרע טפח. והלכה כסברא ראשונה. [שם ריח]
טזחובה לקרוע על אביו ועל אמו את החולצה, ואם לובש כמה חולצות, צריך לקרוע את כולן. אבל אין צריך לקרוע את הגופיה, שהיא בגד הזיעה, [וכן המנהג אצל רוב בני עדות המזרח, שסמכו על רב האי גאון ודעימיה, שלא לקרוע בגד הזיעה, ומנהג זה יש לו על מה לסמוך]. וכן אין קורעים את המעיל העליון (לדידן, והיינו החליפה, וכל שכן מעיל חורף), הטלית קטן, והסוודר, ובשאר קרובים די לקרוע הבגד העליון שהיא החולצה, והמנהג לקרוע על אביו ואמו בצד שמאל, ועל שאר קרובים בימין. [שם מהדו' תשמ"ט עמ' סד, ובמהדורת תשס"ד עמ' ריט]
יזהלובש סוודר במקום חולצה, [שאין לו חולצה] וקרע את הסוודר על אביו או אמו, ואחר כך רוצה להתיר את כל חוטי הסריגה ולחזור ולסרוג מהחוטים בגד אחר, יש להקל לעשות כן, דפנים חדשות באו לכאן. [ילקו"י אבלות תשמ"ט עמ' סה, ובמהדור' תשס"ד סי' ט' עמ' רכא]
יחהלובש בגד יקר ונאה, ורוצה להחליפו קודם הקריעה לבגד פשוט יותר, רשאי לעשות כן, וכמבואר לעיל [דיני אונן סעיף לה]. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סי' ט' סי"ח עמ' רכא]
יטאין צריך לקרוע את בגד השינה, דהיינו הפיג'מה, או כתונת לילה. וכן אין צריך לקרוע את החלוק, אף אם לובשו בימי השבעה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' עמ' רכא]
כנשים חייבות אף הן לקרוע על המת כדין האנשים. וחובה קדושה להסביר להן שלפי דברי רבותינו בש"ס, וכל הפוסקים, הראשונים והאחרונים, חייבות אף הנשים לקרוע על מת שמתאבלות עליו, ואם ישנן נשים שנהגו בחוץ לארץ שלא לקרוע על מת מקרוביהם, יש לבטל מנהג זה המנוגד לדעת ההלכה, ובפרט שרבותינו החמירו מאד ואמרו, שאבל שלא קרע חייב מיתה. אלא שלאחר הקריעה יסגרו מקום הקריעה בסיכת בטחון, לצניעות. [ילקו"י מהדורת תשמ"ט עמוד סה, ובמהדורת תשס"ד, סי' ט' סעיף כ עמוד רכב. יביע אומר ח"ו יו"ד סי' לב דף רמט. וחלק י' חיו"ד דף שסד טור א' אות כב]
כאקטן שמת לו מת, מקרעין לו מפני עגמת נפש, אף שאינו נוהג אבילות כלל. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד סז, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף כא עמוד רכג. מאור ישראל א' עמו' שי]
כבמי שמתו לו שני קרובים כאחד, או שבאה לו שמועה משנים כאחד, קורע קריעה אחת על שניהם, ואפילו אם אביו ואמו מתו כאחת, קורע קריעה אחת על שניהם. ואם קרע על קרובו שנפטר, ואחר כך מת לו מת אחר בתוך שבעה, קורע קרע בפני עצמו, בין באותו קרע עצמו, שמוסיף בו וקורע בו עוד טפח, או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח. לאחר שבעה מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו, קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו, ומרחיק שלשה אצבעות וקורע טפח על המת האחר. מת אביו וקרע, ואחר שבעה מת אחד מהקרובים, מוסיף על קרע הראשון, ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה. מת אחד מהקרובים וקרע, ואחר כך מת אביו או אמו, בין בתוך שבעה בין לאחר שבעה, מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד. [שם עמו' רכד]
כגאמרו לו שמת אביו, וקרע, ואחר כך נתברר לו שהיה זה בנו ולא אביו, יצא ידי חובת קריעה, ואין צריך לחזור ולקרוע. והוא שנודע לו בתוך כדי דיבור. ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור לא יצא. אבל אם אמרו לו מת לך מת, וכסבור אביו הוא, וקרע, ואחר כך נמצא שהוא בנו, יצא אפילו לא נודע לו עד אחר כדי דיבור. [ילקו"י אבלות מהדו' תשס"ד עמו' רכה]
כדאין קורעים על מת לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו ביום טוב שני של גלויות אין לקרוע, אלא ידחה את הקריעה לאחר החג. [ולגבי חול המועד ראה בסעיף הבא]. ומכל מקום ברכת דיין האמת לכתחלה יברך בשבת, ורק אם לא בירך בשבת יברך בעת הקריעה לאחר השבת. והקורע על מתו בשבת, אף על פי שחילל שבת יצא ידי קריעה. [שם עמו' רכה]
כהמנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, אף לספרדים, שלא לקרוע בחול המועד על מת, אלא על אב ואם בלבד, אבל על שאר קרובים קורעים רק במוצאי הרגל, כשמתחילים לנהוג שבעה ימי אבילות. אבל בכל יתר ערי הארץ יש להורות כדעת רוב הפוסקים ומרן שקבלנו הוראותיו לקרוע על כל הקרובים בחול המועד, אף על פי שאין אבילות במועד. וחייב תיכף להחליף הבגד הקרוע, שאין אבילות בפרהסיא בחול המועד. וכל זה למת שנקבר בחול המועד, שאז הוא שעת חימום וראוי לקרוע עליו, אבל אם מת ונקבר ביום טוב, על ידי גויים, אין לקרוע בחול המועד, וכל שכן ביום טוב, אלא קורע לאחר הרגל עם התחלת ימי האבילות, שלא הותרה קריעה בחול המועד, אלא כשהקבורה היתה בחול המועד, אבל כשהקבורה נעשית ביום טוב, הואיל ונדחית הקריעה יש לדחותה עד מוצאי הרגל. ומכל מקום הדבר ברור שיש לברך מיד ברכת "דיין האמת" בשם ומלכות, ביום המיתה, ואם לא בירך קודם הקבורה, יברך לאחר קבורה. ואם עבר יום הקבורה ולא בירך, אינו רשאי לברך בשעת הקריעה שקורע במוצאי הרגל, שפשוט שאין קשר ושייכות בברכה זו לקריעה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד סח, ובמהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף כה עמ' רכו. יביע אומר ח"ד חיו"ד סימן כה, דף רצו: מאור ישראל חלק א' עמוד שי]
כוחתן שנפטר לו אחד מקרוביו בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אף על פי שמברך ברכת דיין אמת, אינו קורע אלא לאחר שיסיים את שבעת ימי המשתה שלו, ויתחיל באבלות. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן ט' סעיף כו עמוד רכז. יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' לד אות ה]